שנה וחצי שאני מסתובבת עם הטרשת הנפוצה ולא מבינה מה קורה לי. חוסר שיווי משקל ברמת הלהתקע בכל דבר וכל שנייה כמעט ליפול, סחרחורות, הפרעות בראייה, נימול מוזר ומלחיץ ועוד ועוד... וכל זה רק במישור הפיזי. בראש הייתי בעירפול מטורף. כשהייתי בתוך זה לא הבנתי, אבל עכשיו בראייה לאחור אני מבינה כמה נורא זה היה. כמו להתעורר מערב מוגזם של שתייה ועישון, שאתה כולך מעורפל ולוקח לך כמה שניות להבין איפה אתה ומה עשית אתמול בערב.. אבל לא לצאת מזה, להיות בעירפול תמידי כל יום כל היום. וכעסתי על עצמי. שאני לא מצליחה לזכור כלום, לעשות כלום. לא מצליחה להתרכז בשום דבר, הכל מרגיש חסר שליטה וכאוטי. האשמתי את עצמי שזה בגלל שאני כל היום רק רוצה לעשן ולברוח. בטח שלברוח, הייתי חולה והגוף שלי בכה הצילו!!!

ואז כמובן בא הדיכאון, איך לא יבוא? נפלתי לבור שחור ועמוק, שרק העמיק והעמיק, ועם כל יום הדרך החוצה ממנו התרחקה, עד שנראתה בלתי אפשרית. פשוט לא הייתי אני. הכל עיצבן והעציב אותי, כלום לא שימח אותי, אפילו דברים שהייתי אוהבת לעשות לכיף שלי עם עצמי כבר לא התחשקו לי. התרחקתי מאנשים, הייתי כל היום עם עצמי ועם המחשבות שלי, ממש התבוססתי בעצב של עצמי. לא אכלתי, אפילו כשהיו מולי מאכלים מדהימים שאמא הכינה לי באהבה. הייתי לוקחת 2 ביסים, מקבלת בחילה ומפסיקה. הייתי רזה וחלשה, הרגשתי את זה. וניסיתי לתפקד כרגיל. לעבוד 5 משמרות בשבוע, ללכת כל שבוע לפסיכולוגית, ללכת לשיעורי נהיגה מתסכלים, ולטרטר בין רופא כזה לאחר בזמן שניסו להבין מה לא בסדר בי. כמה רופאים זילזלו ואמרו שבגלל הקורונה והחלת משעמם לי ואני מחפשת מה לא בסדר בגוף שלי.. איזה קטע, זה דלקת בעצבים של המוח! 

ואז הגעתי למיון והנוירולוגית הייתה כמו מלאך יפיפה שבא לעזור לי. היא הקשיבה, אבל ממש. ישר הבינה מה הבעיה, אישפזה ושלחה אותי לבדיקות הנדרשות.. ומאותו רגע לקחו אותי ברצינות מאוד. סוף פאקינג סוף. הבית חולים היה חדש וממוקם במקום יפיפה בין הרים וגבעות. הצוות של הרופאים היה מקסים, רגיש בצורה יוצאת דופן, והרגשתי שאני בידיים טובות ודואגות סוף סוף. הייתי ממש בחופשה. כל הזמן שאלו אותי איך אני מרגישה, בדקו אותי, והגישו לי אוכל שפתאום היה לו כל כך הרבה טעם. היה לי טעים!!! אוכל של בית חולים טעים לי, אני מתענגת עליו!!!! היה יום אחד בבית חולים שהביאו לי אוכל של בית, וכשפתחתי את הקופסא וריחרחתי את הריח של הבית עברה בי צמרמורת ואשכרה ירדה לי דימעה. 

ומאז אני מרגישה מצוין, אוכלת, עושה קצת יוגה, אפילו עשיתי משמרת אתמול. אבל אני לוקחת הכל מאוד ברגוע. בכל זאת, אני חולה. משהו בדפוס מחשבה שלי השתחרר. אני מניחה שזה יכול לקרות כשמספרים לך שיש לך מחלה נוראית כמו טרשת נפוצה. או כשמפוצצים אותך בסטרואידים. בכל מיקרה נכון לעכשיו אני בהיי. קצת מכל הסיטואציה, והרבה בגלל הסטרואידים. אני יודעת את זה, וכן קצת חוששת ממה שיבוא כשאפסיק אותם. אבל עכשיו אני בטוב, ואני רוצה לנצל את זה כדי לפתח הרגלים חדשים ובריאים, ולפעול כמה שיותר עכשיו כשיש לי את הדרייב. יש לי תוכניות חדשות וגדולות פתאום. אם לפני הרגשתי אבודה ושאני לא יודעת באיזה נתיב ללכת ואיך לעזאזל בוחרים, ופשוט נתקעתי במקום.. עכשיו אני מרגישה שכל החתיכות מתחברות להן ביחד, והכל נורא ברור ולגמרי בר ביצוע. לימודים, עבודה, רכב, הכל ברור לי כל כך מה אני צריכה לעשות ומתי...

אז כן, אובחנתי כחולת טרשת נפוצה ואני מרגישה מעולה :)