היי,

כתבת שאת לקראת סוף לימודי פסיכותרפיה.

העולם הזה של המטפלים שאת מדברת עליהם צריך אותך.

אני מאמינה שאת יכולה להיות מטפלת מבינה באמת, באמת. כי את חווה את הדברים שהמטופלים שלך עלולים לחוות.

לכן כל הכאב הזה, קחי אותו כמנוף לעזור לאלה שחווים תחושות כמו שלך, שלא ירגישו בדידות נוראית כזאת כמו שאת חווה כעת, מצד הצוות המטפל.

בדיוק כמו שכתבת.

ועדיין זה לא פותר את הכאב שלך, כי אמנם את יכולה לחסוך סבל רב לאחרים בזכות הסבל שלך, אבל מה יהיה איתך? מי ירגיש אותך? מי יעזור לך לעשות סדר?

אז אני מבטיחה לנסות להבין את התחושות שלך, לחפש אותך באיבוד הזה שבתוכך. אני מוכנה לאסוף אותך בחיבוק וירטואלי ולהגיד לך שאת לא לבד.

אני אמנם עדיין לא פסיכאטרית/ פסיכולוגית/ עו"ס, אבל כן קצת אולי יכולה להבין מה שאת מתארת. לתת לך יד חמה, חזקה ורואה.

שגם לך יהיה מישהו. ולא רק את לכולם.

אוהבת.

יקרה, קראתי , הדהיתי ובהחלט יכולתי להרגיש את כאבך. לפני מספר שנים נפצעתי ואני זוכרת את חווית החומה הזאת שבין הצוות המטפל לבין "הפצועים". אני מבינה מה את אומרת ומה את מרגישה. לא נצליח לתקן את תגובות הצוות וגם לא את אילו שמחזיקים "חזה מנופח" בלי הבעה רגשית למעלה. יחד עם זאת תזכרי שגם הם אנשים ואני ממש לא בטוחה שחלקם לא נמצאים בדיכאון (שעדיין מאפשר להם לתפקד) גם כן. כולם שם אנשים ולכולם יש צרות ובעיות. זה שהם כרגע בצד השני של המתרס לא אומר דבר ושום דבר על מה באמת מתחולל בחייהם ובנפשם. ראי אותם ככלי - ככלי להחלים ולקבל כול מה שאת יכולה. פחות תתעסקי באיך הם כאנשים אלא יותר במה את יכולה לקבל מהם בכדי להחלים. יום יבוא (לא רחוק) ואת תשבי בצד השני - והניסיון הזה שאספת כפי שכתב לך "טעות" יהיה שווה זהב עבור אחרים. מה דעתך?