היום שוב ישבתי וחשבתי מה אני עושה כדי לעזור. מה אני עוד יכולה לעשות בכוחותי המוגבלים כל כך. חשבתי להביא לך ספרי בודהיזם. בניגוד לאמונות אחרות שמשלבות אלמנטים של פחד ויראה כדי לחנך את המאמינים, בבודהיזם יש אלמנטים של קבלה, אהבה, ריפוי. כאן מדברים בעיקר על אהבה, קבלת האני כמות שהוא, שחרור העבר והתמקדות בהווה. אבל אחכה עד שתחלים קצת, קשה לי להאמין שכרגע תוכל להתרכז במשהו. חברים אמרו לי שאולי פשוט ניסית לקבל תשומת לב וזעקת לעזרה. אבל אני יודעת את האמת: אתה באמת לא רצית לחיות יותר. הסבל פשוט היה גדול מדי - לא יכולת לשאתו עוד. וברגע של אימפולס, רצית לסיים עם הכל. להכחיד את הכאב והסבל, להכחיד את הכפייתיות שמשגעת אותך. זו לא הייתה זעקה לעזרה, אתה הרי זעקת לפני כן כל כך הרבה זמן וכלום לא עזר. זה היה רצון לסיים עם הכל. לגמור עם הכל. להפסיק את המחול והפילירטוט הזה עם הקושי והמחשבות. אם היית רוצה לזעוק לעזרה, היית לוקח כדורים. אתה לא עשית את זה. אתה עשית משהו שבאמת יכול היה להרוג אותך. רצית להרוג את המחלה הארורה, גם במחיר של לוותר על עצמך ועל החיים.