נתקלתי במכתב זה באינטרנט והייתי חייבת לשתף.

קריאה מהנה יקרים שלי

מכתב לאיש יקר

שעת בוקר מוקדמת ואני כותבת לך, מנסה להבין איך לנסח בזהירות, איך לא להכאיב, הכאב שלך גם כך מספיק גדול. בפעם האחרונה שביקרתי אצלכם, היית במצב לא טוב. דיברת המון על אובדנות, על כך שאינך יכול יותר, דיברת על סבל בלתי אפשרי, דיברת על הכפייתיות שלא נותנת לך רגע אחד של שקט, ובעיקר דיברת על כך שאף אחד לא רואה אותך, שאתה לא ברור לאחרים. דיברת הרבה על כך שאתה לא מצליח לתקשר עם אנשים אחרים, שאין לך חברים.

ואני? אני שמעתי והקשבתי והבנתי. קניתי לך 2 ספרים ודיסק, כי ידעתי שאתה אוהב מוסיקה. החזקתי את ידך, והקשבתי. בלי להגיב כמעט, נתתי לך לדבר, לא נתתי עצות, בזמנים כאלו כל עצה שתינתן היא עורבא פרח. חסרת משמעות. תחושת חוסר האונים לעמוד מנגד כשאדם שאוהבים סובל כל כך היא קשה ומתסכלת כל כך. כשאדם שובר יד או רגל, אנשים אחרים יכולים לעזור לו, רופאים יכולים לטפל ברגל השבורה, הגוף מחושל מספיק כדי להבריא את עצמו אחרי כמה חודשים

חלק 2 תחף עולה