חיי בערבה לא היו דבר יוצא דופן. נולדתי שם ושם גדלתי.
לא ידעתי דבר אחר מלבד ''ספיר''. שמו של היישוב היה יותר מרשים ממנו. זר יכל לחשוב בטעות שמדובר במקום ששווה לעצור את האוטו בשבילו ואולי גם להישאר. אני זוכר איך כל הזמן שאלתי את עצמי למה הוריי בחרו לברוח מהעיר, לעזוב הכול ולעבור לשם.
כדי להגיע צריך לנסוע שעה מבאר שבע או שעה מאילת.
מערבון יתאר בצורה טובה את המקום. עיר של חולות ורבדים שונים של שקט. יש כמה בתים ששאפו להיות יותר מאוהלים ובזה הצליחו. מכולת צנועה עם מוצרי בסיס וגן משחקים קטן ונטוש שביליתי בו את רוב הילדות.
חוץ ממני לא היו הרבה ילדים, כך שאני יכול להגיד בביטחון שגן המשחקים היה שלי וכול השאר היו אורחים שבאו לשחק קצת ולשחרר את גופם מהנסיעה הארוכה בדרך לאילת. בתור ילד לא היה הרבה מה לעשות, ככה שגם כלב רודף אחרי חתול בערמת גרוטאות ליד הבית, הפך למחזה קלאסי מבית היוצר של אמא שלי . הגן היה קשה לי אבל הקול של אמא היה שווה את זה. כשהייתי חוזר בוכה הביתה, אמא הייתה שמה אותי על ברכיה ומנגנת בפסנתר. שרה לי שהכל בסדר ומחר יהיה יום חדש.
היה לי עצוב כשההורים החליטו לחזור לעיר. כל כך הרבה אנשים. כל כך הרבה רעש. כל כך הרבה בטון, אבל החנויות היו גדולות והייתי יכול לקבל יותר דברים, אז אולי זה בסדר.
אף אחד לא סיפר לי על מה יש בחוץ. לא על העולם החדש הזה.
היינו ליד הרי מדבר והכי רחוק שהגעתי היה חוות האלפקות.
כל הזמן חיפשתי עם עצמי ''מתי אמצע את המקום השקט שלי שוב?''
אהבתי את הספרייה. היא הייתה גדולה ושקטה. ככה אהבתי. הספרים היו בונוס נחמד. אבל אני עדיין מתגעגע לבית הזה שם. שם הלב שלי היה, ועד היום, אני לא יודע אם עזב