ברחתי.

בלי נעליים.

בלי כלום.

אולי רק עם עצמי.

לפחות עם מה שנשאר ממני.

רצתי.

אין לי מושג לאן הלב ניסה לברוח.

אני רק יודעת שהוא לא מצא אותו.

את המקום הזה בלי השם,

שהוא מחפש כבר שנים.

בספק אם הוא ימצא.

הוא שאג.הוא דימם.

אבל בשקט.

הדמעות מתגעגעות אלי מהר מידי,

והן שוב קפצו לביקור.

הוא די ארוך..........

אבל לא אנגב אותן.

הן יודעות עלי הכל,מפרשות אותי תמיד.

הן חלק ממני.

חלק גדול.

בעצם,הן אני.

המשכתי לרוץ,לא התנגדתי ללב.

אני מספיק מסרבת לו עם דחיית סיפוקים כשהוא מתחנן שאכבה אותו. 

הפעם נתתי לו.

שיברח.

למקום הזה שהוא עדיין מחפש.

מקווה שהוא ימצא.

הוא עייף מהקרב,

מותש מהמלחמות,

ולרוב מפסיד.

ניתן לראות זאת בכמות הצלקות שיש לי על הגוף.

את הצלקות והשריטות על הלב כבר הפסקתי לספור מהניסיון התאבדות הראשון שלי.

הסימן שאלה שלי מתעגל עם כל נשימה.

ושוב,אני לבד.

לבד.

.