יש ימים ויש ימים

יש רגעים שבהם אני לא לגמרי אסופה, לא לגמרי מחוברת, לא לגמרי מיושבת בדעתי

פוזלת לצדדים ונחלשת

בימים האלה יש פירצה בגדר ההגנה הפנימית שלי, ואז... אז אני חשופה לסכנה

אז היאוש מזדחל פנימה ויושב בתוכי בשקט.

מיום ליום הוא גדל, ואני בכלל לא שמתי לב שהוא שם.

עד שטריגר קטן, כמו הערה לא במקום של רופא המשפחה, פתאום יכולה להעיר אותו, ואז הוא מתפרץ במלוא עוצמתו ומבלבל.

"את חודשיים עם התקף ורק עכשיו את באה אלי"? 
או... "מה הטעם ללכת לרופאים אם את לא עושה את מה שהם אומרים לך לעשות???"
והפאנץ... "החיים שלי קצרים, אין לי רצון לקצר אותם עוד בגללך..."

חוזרת הביתה נזופה, בסך הכל רציתי הפניה לנויורולוג, נכון, לא הייתי במעקב כבר שנה וחצי, אז מה, וכי למה שארצה להיות עם יחס שכזה?
אבל הספק התעורר ביחד עם היאוש, ואומר לי, אולי הם צודקים הרופאים? המאיימים, המפחידים?
אולי אני חייבת להיות תחת טיפול תרופתי?
אולי...
נושמת עמוק וופנה לקבוע תור. הבירוקרטיה מעייפת אותי. בסופו של דבר המזכירה חוזרת אלי וקובעת לי תור, לא לפני שגם היא צועקת עליי בקול -
"זה לא עובד ככה! לא היית פה כבר שנתיים! קיבלת סטוריאידים? לא? למה לא? אז למה לא הלכת למיון???"
ואני נאלמת מולה ושותקת, מתכווצת ונעלמת

ולא משיבה לה, שלא הלכתי למיון וגם לא מיהרתי לקבוע תור, כי אני לא מאמינה שזו הדרך שלי!
לא מאמינה שסטוריאידים הם הפתרון, וגם לא תרופות לכל החיים, מה גם שהם לא מרפאות! תרופה זה מהמילה ריפוי, אבל בתוך התרופות האלה יש ערימות של חומרים רעילים, ורשימת תופעות הלוואי המצורפת להם אמורה לעורר משנה זהירות למי שאיכות חייו חשובים לו, ועוד לא שמעתי על מקרה אחד של טרשת נפוצה שבו מישהו החלים!!! כתוצאה מתרופות! אז נכון, יש לרופאים תארים ותעודות והרבה הסברים ותיאוריות, אבל בפועל, סיפורים על אנשים שרמו מכסא גלגלים יש ויש אבל לא בזכות תרופות! להפך. אז את מבינה, בגלל זה לא באתי כבר שנתיים. בגלל זה לא הלכתי למיון, לא בהתקף הראשון ולא באלו שבאו אחריו. את כל זה לא אמרתי לה בטלפון, וגם לא לרופא הנרגן, כי חלילה לי מלקצר את חייו.

כל מפגש כזה עם נציגי הרפואה הקונבנציונאלית מעיף אותי אחורה איזה קילומטר לעמק היאוש. לוקח לי איזה חודש להתאושש, לחזור לעצמי לאט לאט
להיזכר בכוחות הפנימיים שבי, להסכים לאשר את עצמי ולהפסיק לחפש בחוץ אישור לדרך המיוחדת שלי, צעד אחר צעד לשוב אלי פנימה, ולשוב אליו... אל ההוא שם למעלה, אל היחיד שיכול באמת לרפא אותי בן רגע
ולהאמין מחדש שתכלס - אין עוד מלבדו. אני עושה השתדלותי, והוא - הוא היחיד שיכול לרפא אותי.

אז מה שלומי?

שלומי טוב ב"ה. מרגישה נהדר. רגל ימין עדיין תחת נימול, אבל עדין. מתפקד.
לפני ימי הצום אפילו עשיתי ריצות קצרות. נכון זו לא תחושה רגילה, אבל כזו אני, מיוחדת :-)
כרגע קצת חלשה כיון שאני צמה מתוך בחירה והזדהות עם גורל העם היהודי, שלושה ימי צום, היום הוא היום השלישי.
ודווקא מתוך חולשתי הפיזית הזמנית הזו, אני מבקשת להתחבר לעוצמות החיים שבי, ולכח התפילות שבי,
מי יתן ובזכות התפילות הרבות של רבבות יהודים ברחבי הארץ והעולם, ורבבות לבבות שותפים שמחזקים מבחוץ, נזכה כולנו לבריאות מלאה בגוף ובנפש, ונראה באופן גלוי, ניסים של ישועות ברמה הפרטית והכללית.
 

תודה שאני כבר לא לבד
שהפחד שבא לבקר הלך לו
שהבלבול התפוגג
ובמקומו התיישבה בתוכי אמונה חזקה
שאין עוד מלבדו
צועדת בדרך האישית שלי
באהבה ובתודה