מאמי תשכחי מזה.. את לא נופלת למטה, שמעת?! אין מצב. אני כאן כדי לתפוס אותך ולהושיט לך יד. מכאן את רק עולה ואני רוצה עכשיו לראות חיוך :smile:

גולל לי בין הפוסטים וחושב לעצמי "איך זה שכל החבר'ה האלה שמתנסחים כמו מינימום פילוסופים יווניים - כולם כ"כ דכאוניים?!" ואז הפוסט שלך מופיע. איך ומה גורם למישהי שקוראת לעצמה ילדה קטנה לפרסם דבר שכזה? הנוסח, המשמעות, הכאב המורגש שיוצא מן המילים... אלו לא מילים היוצאות מילדה קטנה. רק מישהי עצמתית, בעלת ניסיון, חכמה וסך הכול ממש לא קטנה - רק אחת כזאת תרגיש חיבור למילים בעלות משמעות כ"כ חזקה. תחשבי על זה ככה... את עצמתית. את גדולה. וכאחת שכזאת.. גם תהום ענקית לא יכולה להכיל אותך. קפיצה קטנה ואת בחוץ. כן.. זו קפיצה קטנה. אפילו קטנטנה. הבעיה היא.. הרגליים שבורות. גם קפיצה קטנה מרגישה כטיפוס על הר גבוה. אבל אל תשכחי שעצמות מתאחות. קצת זמן, טיפול נכון ואנרגיה מתאימה וכל שנצטרך לעשות זה להרים רגל ונצא מן התהום.

הרבה מלל יש בתגובה שלך, נתי. אבל האם אתה מדבר מניסיון? מלחוות את החיים בצורה האמיתית שלהם? אז כן, אני אולי ילדה קטנה ועוצמתית, אבל הצלחתי להבין כמה דברים על העולם שלנו. אחד מהם זה שמתהום אין דרך יציאה. אפשר לייפות אותו, לגרום לו להיות ידידותי יותר, אוולי אפשר אפילו למצוא את הייעוד והתכלית שם, בתוך הבור.... אבל לצאת משם? זה פחות מציאותי. שבור רגליים לא יוכל לטפס על האוורסט. זאת מציאות ואם הוא לא יקבל אותה וימצא לו דרך להשלים איתה, מצבו יהיה גרוע פי כמה... אז כן. אני ארד ואגלוש ואנחת ואחשוב שאפחת, אבל אח"כ גם ארגע ואמצא לי את הדרך לחיות גם בתוך החושך של הבור, והמוות שלא מגיע.... ילדה שלפעמים היא עוצמתית וחזקה, ולפעמים, לפעמים.... לפעמים היא מדוכאת וקטנה וסתם אחת כזאת ששוכבת בבור, במיטה, ולא שווה כלום בעולם הענק הזה....

ואולי לא. אולי אני לא צודקת ואתה כן, וזה רק עניין של זמן וטיפול נכון עד שעצמות הלב שכבר איננו, תתרפאנה ואצליח לצאת. אם כן, מזמינה אותך ואת כולכם כבר עכשיו למסיבה וירוואלית. נאכל את הלב שלא האמין שנצא, ואת המוח שידע וחשב שמתהום אין דרך חזרה... דרך אגב, זאת טובי האופטימית, החזקה המאמינה.... גם בכם היא קיימת? הכפיל/ה הזה/הזאת שפעם בתקופה מאיר קצת מלמעלה עם אור רך כזה?...