הייתי צריך לדעת שזה טוב מדי כדי להיות אמיתי.
אתמול דיברתי עם בן הזוג שלי. אמרתי לו על המצב, אמרתי לו שחזרתי לכתוב, אמרתי לו שאני בטיפול, אמרתי לו שחשבתי שאני אצליח להרים אותו, אמרתי לו שאני ידעתי שזה יהיה סיכון להיות איתו, ואמרתי לו שבסופו של דבר הוא הוריד אותי. אמרתי לו הכול. כבר לא יכולתי יותר לשמור את זה אצלי אחרי שהוא שוב הגיע למקום של "בשביל מה לי להמשיך". כבר לא היה לי מה להפסיד. ואז הוא חיבק אותי. ובכיתי ממש. כל כך היה חסר לי המגע האמיתי שלו. וככה גם ישנו מחובקים כל הלילה. והיום בבוקר היה בוקר כמו של פעם - אני קם לפניו, בא לצאת מהמיטה, הוא מנסה לעכב אותי, לחבק אותי, למנוע ממני לצאת מהמיטה, אני הולך קצת לעבוד, אחרי שעתיים הוא מתעורר ומצלצל אליי כסימן בשבילי שהוא ער, ועכשיו אני צריך לחזור למיטה. כיף. ממש כיף. ממש כמו פעם. סיימתי את מה שעשיתי, חזרתי למיטה, התחבקנו ואפילו עשינו סקס. כבר מזמן זה לא קרה. היה ממש טוב. כל כך התגעגעתי לתחושה של להיות איתו ככה.
ואז יצאנו לדרך. הלכנו לאסוף את הילד. בדרך דיברנו על יום ראשון, ואמרתי לו שיש משהו שהייתי רוצה להיות נוכח בו, אבל אני צריך להיות עם הילד כי האמא לא יכולה. מתוך זה עלתה ההבנה שהוא לא יוכל להישאר עם הילד לבד. והוא צודק. לא במצב שלו. רק שהוא נכנס מזה שוב לדיכאון שלו. שוב שתיקה. שוב ריחוק. שוב "אני חושב שהכי טוב זה בלעדיי". ועכשיו אנחנו בסופ"ש עם הילד. ונמאס לי. אני כבר לא יודע מה לעשות. אמרתי לו שפשוט יבחר. שיבחר כבר. שיגיד מה הוא רוצה לעשות. שיפסיק לענות אותי ולמשוך אותי באף. רק שיבחר כבר. ושוב כואב לי. ואני שוב חושב על איך אני הולך להרוס את עצמי עכשיו. מי יודע, אולי יתמזל מזלי ואני אחטוף סרטן או מחלה סופנית אחרת. אולי אני אעשה תאונה קטלנית (בלי הילד, כמובן). ואני כל כך שונא להיות במצב הזה שוב. בדיוק כשחשבתי שדברים מתחילים להיראות שוב טוב. בדיוק כשהתחלתי לפתח תקווה. נמאס לי.