היום התעוררתי כשהגוף והראש מרגישים אחרת, לראשונה אחרי לפחות שנה וחצי אני יכול להגיד שאני מרגיש טוב, העולם נראה נעים ואפשרי, הגוף שלי לא שוקל פי עשר ממשקלו, וגם הראש לא כבד מדי בשביל להישאר על הצוואר. 
ומצד שני גם לא התעוררתי  אמביציוזי מדי שעומד להישבר מרוב חלומות.
לא 'טוב' של נימוס,  ולא טוב מדי, סתם טוב, ואני קונה 'סתם טוב' כזה בכל יום, אבל הדבר העיקרי שאני מבין מהטוב הזה, הוא כמה הדיכאון נורא.
אני האשמתי את עצמי בכל השנה וחצי הזו שנוח לי בדיכאון. שאני משתמש בו, שאני מחייה אותו, שאני אוהב אותו. ועכשיו מהרגעון הטוב הזה שלי אני יכול להגיד בפה מלא אני מתעב את הדיכאון!
אני שונא את הכובד, את השנאה העצמית, את חוסר התקווה, את היאוש, את העצבות, את החולשה, את השבריריות את חוסר הפרופורציות, את חוסר היכולת להסתכל מילמטר מעבר לעיגול השחור מולך, את חוסר היכולת להנות מהאנשים שאוהבים אותך. שונא הכל!
אז היום אני אני יכול לשנוא את עצמי קצת פחות ולהרגיש קצת חמלה, אני באמת מתמודד עם משהו לא פשוט בכלל ואני כותב את הפוסט הזה כדי להזכיר לעצמי שגם אם מחר אקום שוב ברע ואני יודע שאין סיכוי שאוכל סתם לנער את זה ממני, אבל לפחות שאוכל לנסות לזכור שיש איפשהו בגוף שלי פינה אחת קטנה שיודעת איך זה להרגיש טוב והיא שווה את התהליך הזה, בתקווה שתגדל ותגדל ותמלא את רוב הגוף.
ובינתיים אני נהנה ממנה היום.