זה הדברים הקטנים שמשנים לי את מצב הרוח. לא צריך הרבה. ואז אני הופך להיות כמו ילד קטן. ילד אבוד.

רוב היום עבר טוב. הייתי פעיל, השלמתי משימות, הדבקתי פערים...
בערב הגיע בן הזוג שלי לעזור עם הילד. הוא כבר כמה ימים במצב הדכאוני שלו. הוא הגיע, עשה מה שצריך, ואז סירב לדבר. לא בא לו לדבר כרגע. אין לי מושג מה עובר עליו, מה קורה איתו, ואז אני מתחיל להיכנס למצב הדכאוני שלי. הוא אמר שזה לא קשור אליי, אבל זה לא משנה. קשה לי עם זה שהוא חידה מבחינתי. קשה לי עם זה שאפילו איתו אני כבר לא יכול לדבר. ועדיין קשה לי יותר בלעדיו.
אז העברנו את השעה האחרונה בשתיקה. לא התארינו מספר ימים, בקושי דיברנו בטלפון, ועכשיו כשהיה לנו קצת זמן להיות יחד לבד אחרי שהילד נרדם - העברנו אותה בצורה יותר בודדת מאשר אם היינו לחוד. האירוניה...
אז עכשיו אני עובר למצב של לעשות דווקא. אני מתנקם. כמו ילד קטן. ילד אבוד. אני עכשיו לא אזום איתו שיחות, לא אשלח לו הודעות, לא אצלצל אליו, לא אדבר איתו, ופשוט אחכה שזה יגיע מהצד שלו. אני שונא את המצבים האלה. אני שונא להיות במקום הזה. ודווקא היום התחיל טוב. גם ציפיתי לפגוש אותו היום אחרי הרבה זמן שלא התראינו. יכול להיות שבגלל זה כל כך כואב לי עכשיו.
הלוואי ואת כל זה הייתי יכול לומר עכשיו לו במקום לכתוב את זה. עצוב לי.