אתה נשמע לי בריאה לגמרי. אני לא חושב שיש בן אדם שלא חווה את מה שאתה מתאר מדי פעם ולפעמים קצת יותר ממדי פעם. זה שלימדו אותנו בסרטים ולאחרונה גם ברשתות החברתיות שכולם חייבים להיות שמחים כל הזמן ולחייך כל הזמן זה פשוט לא נכון.

לימדתי את עצמי כשקשה לי, שיש הרבה אפשרויות של פתרונות, שכולנו כבר מכירים אותם, חלקם עוזרים בזמן זה, וחלקם עוזרים בזמן אחר. וחלקם כאילו עוזרים... פתרון אחד [שפעם יותר מ"חשבתי" שהוא פתרון...] הוצאתי מהרשימה, והוא מוות כי למדתי שהמוות הוא לא פתרון בכלל, להיפך הוא סותם את כל האפשרויות של הפתרונות... ומביא לאדם צרות חדשות שלא חלם עליהם והחיים, גם אם הם קשים, ולפעמים קשים מאוד, וגם אם זה לא רק לפעמים... הרי עדיין אני בחיים, וחיים זה משהו ענק ענק. ומול החיים שלי, שיקפצו כל הדכאונות שבתוכי, וכל הבעיות, וכל הדברים הרעים שעשיתי, וכל האנשים שלוחצים עלי, וכל התשלומים והחובות. אני רוצה וממשיך לחיות בתוכי בכייף... למי זה מפריע שכייף לי? בעלי החובות שלי היקרים, אם לא יהיה לי כייף, יהיה לכם יותר כסף ממני? ולכן היום לא כמו פעם, גם כשקשה לי מאוד, עדיין כייף לי

אני גם לא מבין בדיוק מה הצרות... כי ברוך השם אני בחיים רק אני מאמין שהצרה הכי גדולה של האדם זה מוות ואיך אני יודע? 1. כי רוב העולם הוא טוב ונורמלי, וכולם רוצים לחיות, ועושים הכל כדי לחיות, חיסוני קורונה, ומתנגדים לחיסונים, וכו' כי כולם רוצים לחיות 2. אתמול התקשרתי למשטרה על קרוב משפחה שאמר לי שבאופן מעשי הוא רוצה להתאבד, וניסיתי כמובן להשפיע עליו ולא יכל לקבל. והם הפכו את העולם למצוא אותו, ואשפזו אותו, כן עם כל העומס שיש למשטרה ולמד"א, ועם כל הקורונה והבלגנים, הם מצאו זמן לעזור לאדם להמשיך לחיות. יש ערך גדול מאוד לחיים, גם אם אני לא תמיד מרגיש או מבין. 3. שמעתי מהמקובל הגאון הרב דוד בצרי שליט"א, שבא אליו אדם שיש לו מלא צרות ויסורים, ואמר לרב שהוא רוצה להתאבד, והרב אמר לו: אם אתה חושב שככה תתפטר מהצרות שלך, יש לך טעות. כי אם חלילה תעשה את זה, אתה רק מתחיל את הצרות שלך. והיסורים שכבר יש לנו זה לטובתינו הם מכפרים לנו, וזה כולנו יודעים... 4. למה לזרוק מתנה כה גדולה שקבלנו, בעבר אני זרקתי בהימורים כמליון ש"ח והשקעתי אפילו שידעתי שאני מפסיד לא היה איכפת לי, מרוב תסכול מהחיים. והיום אני עובד קשה ונזהר גם על 5 שקל... ומרוצה מהחיים. היום כבר אני יודע, חיים של בן אדם, לא משנה איך. גם כשזה לא מרגיש, זה תמיד באמת שווה הרבה יותר מכל כסף שבעולם - כי חיים זו מתנת אלהים בלבד. הוא נותן לנו חיים, נכבד, נעריך ונגיד תודה.

אשרייך, איך שאת מקבלת ומבינה, וגם אומרת תודה כמה לי היה קשה לקבל את הדברים בעבר כשהסבירו לי רבים וטובים עד שנאלצתי לעבור על בשרי כל מיני יסורים מינים ממינים שונים והכל כדאי לי, כדי שארגיש ואכבד קצת יותר את ערך החיים. היום דברה אתי אמא חרדית של ילדה שפרקה את כל היהדות, והאם היתה מאוד ממורמרת. היא יודעת שגם לי יש התמודודיות עם כמה ילדים... אמרתי לה [בשונה ממה שהתנהגתי פעם...] אשרייך שאת זוכה לגדל בן אדם, ולא משנה אם דתי או לא, העיקר בן אדם אם באת לעולם רק בשביל לגדל ולעזור לבן אדם אחד, תגידי תודה לאלהים, ובפרט שזו הבת שלך, תשמחי בה איך שהיא. הרי את כולנו השם יתברך אוהב מאוד תמיד כמו שאומרים בתפילה "אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו", וזה לא משנה מה עשינו.

גרמת לי לבכות.... כמה שאתה צודק! דתי או לא, זה עניין אחד, אבל לפני הכול - בן אדם!!! ותאמין לי - יש מלא דתיים שהם לא בני אדם, ולדעתי זה לא שווה כלום....

אפילו, עדיין זה שווה כי תמיד יש תקוה ואין יאוש, לפעמים דוקא לדתיים יותר קשה להתנהג יפה, כי יש עליהם עול תורה, והרבה יצר הרע, ויש הרבה קונפליקטים... עד שמבינים את ערך היהדות ויותר קל להתגבר. אבל כמובן שלפי האמת אין שום תירוץ כי "דרך ארץ קדמה לתורה" אני הייתי נקרא דתי בעבר [וגם עכשיו] אבל לצערי בעבר לא רק שלא הייתי באמת דתי, גם לא הייתי בכלל בן אדם לעצמי לאשתי ולילדי היקרים ולחברה... התנהגתי הרבה יותר גרוע מגוי ממוצע, אני מתבייש בזה מאוד. ואיך כתוב: כשישראל יורדים, יורדים עד למטה. וכשעולים עולים עד למעלה. בעזרת השם יתברך, אין יאוש. בקרוב כולנו בלי יוצא מן הכלל, נזכה לעלות בנחת ובשמחה בכל הדברים הטובים מעלה מעלה

כשאני מדברת עם אנשים שלא מבינים את המצב שלי, אני נהיית קצת בוטה. אנשים שלא מבינים חושבים שלהגיד דברים כמו "תחשבי חיובי" או "די להתפנק" (למרות שאת האחרון, אני מודה, אני יותר אומרת לעצמי מאשר הסביבה לי) לרוב ידעו להבין מה זו מחלה נראית לעין. ואז אני אומרת: אם מישהו עכשיו היה פצוע לידך ומדמם לא היית אומר לו "תחשוב חיובי", נכון? הייתי חובש לו את הפצע או מזמין אמבולנס או מורח יוד. אם למישהו יש חום היית מציע כדור, לא היית מאיץ בו "תרגיש טוב כבר!" " קטונתי מלדעת איך להסביר זאת ואיך לומר למישהו לעשות זאת, אבל אני חושבת שהבנתי דבר אחד שאני די עומדת מאחוריו: זה עניין של אימון. עדיין קשה לי להסביר את עצמי. אני גם לא חייבת - אף אחד לא חייב. אבל כשאני מחליטה שכן, אני מוכנה לספוג ולקחת בחשבון שיבואו ריקושטים. אבל אם הברירה היא בין זה לבין להמשיך להרגיש בושה - אני מעדיפה להמשיך לדבר את זה ולהתאמן. אתה לא לא בסדר. אתה לא תצא בעיניהם/באוזניהם לא בסדר. וגם אם אני פותחת ומקבלת תגובות סקרניות מאוד ומתעניינות, אבל זה לא מתאים לי לפתוח הכל באותו רגע, אני אומרת "אני לא יכולה להיכנס לזה כרגע". אתה לא חייב כלום לאף אחד. לאף אחד. אתה צודק, לא בחרת בזה. ולכן אתה גיבור. שונאת קלישאות, אבל הפעם אני לא מרגישה שאני אומרת קלישאה. תחשוב על זה.

אני מבינה אותך. היו לי עם זה הרבה גלגולים. החברה הכי טובה שלי והחבר שלה דאז הגיבו אליי בצורה שמאוד העליבה אותי כשסיפרתי איך זה השפיע עליי בחיים, אבל גם היינו יותר קטנים. ממעט הניסיון שצברתי בשנתיים-שלוש האחרונות בהן אני יותר "אקטיבית" ומעומתת עם הנפש שלי, ועם הניסיון לתווך את זה לעולם, יש הרבה יותר שמבינים או שמכבדים מאשר כאלה שמכבידים עליי. החושים שלך טובים. אתה יודע מי עושה לך טוב ומי פחות. ומדהים לגלות כמה גם אם מישהו שאנחנו מאוד אוהבים חושב עלינו משהו שלא הכי מתאים לנו שיחשוב, אז השמיים לא נופלים. זה תהליך ואתה לא חייב כלום לאף אחד. תן לדברים לחלחל, להתבשל איתך. כשמגלים את עצמנו זה הכרחי.