כבר זמן מה שאני רוצה לכתוב בלוג. אני מרגיש שזו הדרך הטובה ביותר שלי לפרוק מה שקורה איתי. והאמת? אין לי מושג מאיפה להתחיל...
רוב חיי חייתי בדיכאון. אני בקרוב בן 40, ולהערכתי ב-20 שנים האחרונות אני בדיכאון. אף אחד חוץ מהפסיכולוג שלי (מלפני חצי שנה) לא יודע את זה. וזה מרגיש נורא.
איך זה להיות בדיכאון עבורי? רוב הזמן אני לא שם לב שהוא שם. זה בא בזמנים שונים פתאום, בדרך כלל בגלל טריגרים שונים; הם לא צריכים להיות אפילו דברים גדולים. אבל כשזה בא - אני פשוט רוצה למות. הפסיכולוג שלי קורא לזה "רצון למוות פסיבי". אני לא מתכוון להתאבד, אבל אני בהחלט מייחל לרגע שבו זה יקרה, ומקווה שאני לא אקום בבוקר. מבחוץ אני משדר שהכול בסדר. אני מחייך, צוחק, משתתף בפעילויות חברתיות, עובד... אבל מבפנים אני אבוד. מרגיש שנמאס לי כבר ושאין טעם לכלום.
כחלק מזה, אני כל הזמן מרגיש מזוייף. אף אחד לא יודע באמת מה עובר עליי, מי אני באמת, מה יש (או אין) לי לתת. אני כל הזמן צריך לשים על עצמי מסיכה כדי שלא ידעו ולא יקלטו, ואני כל הזמן בפחד שמישהו יחשוף אותי, יראה את ה(אין) ערך שלי ויגלה מי אני באמת. זה פשוט מתיש.
יש לי ילד בן חצי שנה. לפני שהוא נולד חשבתי שזה ישנה משהו. זה לא. זה רק מרגיש לי יותר נורא, שזה האבא שאני. איך אני בכלל יכול להיות הורה ככה? ושלא תבינו אותי לא נכון - אני אוהב אותו מאוד. אני מטפל בו, משחק איתו, משקיע בו, עושה את כל מה שצריך - אבל כשאני נשאר עם עצמי לבד, אני חושב שגם לזה כבר אין טעם. אולי עדיף לו בלעדיי.
אני בזוגיות עם מישהו דכאוני, מה שכנראה מתדלק ומוסיף לדיכאון שלי. אבל אני לא יכול לוותר עליו ועל הקשר הזה. הוא האדם שיודע עליי הכי הרבה, ובהרבה מובנים אני מרגיש שהוא האדם שהכי קרוב למה שעובר עליי ולכן גם מבין אותי יותר מכולם.
היום לא דיברנו בכלל. שלחתי לו הודעות, צלצלתי, ולקראת סוף היום הוא כתב לי שקשה לו ושהוא מעדיף לא לדבר. זה רק הופך את זה ליותר קשה עבורי. לפני חודשיים עברנו לגור יחד, והיום חשבתי על זה שאם יקרה לו משהו - זה באמת יהיה הסוף עבורי.
מה שבאמת הייתי רוצה זה לעזוב את הכול. למצוא את עצמי באיזה מקום מרוחק, בלי אף אחד שאני מכיר, בלי התחייבויות ובלי דאגות, בלי שאני אצטרך להיות שם עבור אנשים אחרים, בלי שאני אצטרך ללכת לעבוד או לדאוג לכסף, ופשוט - לנוח. להירגע. לעשות כלום. בלי הגבלת זמן. נראה לי שזה הדבר שישחרר אותי מההרגשה הזו, אבל אני יודע שזה בלתי אפשרי, במיוחד לאור הילד הטרי.
אז מה הלאה?
בינתיים התרגלתי לחיות עם זה, אבל זה לא הופך להיות יותר קל עם הזמן. זו גם הסיבה שהתחלתי ללכת לטיפול.
קשה לי. קשה לי עם עצמי, קשה לי עם הציפיות של הסביבה ממני, קשה לי עם ההתחיבויות שלי, וקשה לי להיות אני. זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה למצוא את הטעם בחיים. אבל בינתיים זה נראה רחוק ואף בלתי אפשרי. אז הלילה אני אתפלל שוב שזה יהיה הלילה האחרון שלי ושבבוקר ימצאו אותי ללא רוח חיים. ומחר? מחר יום חדש.
אני לא יודע מה ציפיתם לקרוא כשנכנסתם לכאן. אני לא יודע עם עניתי לציפיות שלכם. אבל הפעם - זה לא מעניין אותי. זה בשבילי.