היי קוראים לי דיאנה, והיום במסגרת ההתבוננות היומית במייל שלי קפצה לי התראה של האתר הזה. נרשמתי לאתר הזה לפני 3 שנים, תקופה שבא הייתי בעיצומו של דיכאון, באותה תקופה לא עשיתי שימוש גדול באתר הזה ובעיקר רק קראתי דברים שאנשים כתבו כדי להרגיש שאני לא לבד בעולם. היום כשנכנסתי עשיתי שוב את אותה הפעולה והרגשתי צורך שכמו שאתם כותבים על רגשותיכם להחזיר לכם כטובה ולכתוב לכם את מה שאני בעצמי חוויתי לפני 3 שנים ואפילו קצת יותר אחורה ואולי זה יכול לעזור למישהו, להראות והדגים שאולי יש אור בקצה המנהרה.
אז קצת סיפור רקע: עברתי ילדות מאד מאד חשוכה, ההורים שלי עלו לארץ ביחד איתי ועם אחותי, אני אז הייתי תינוקת עוד ורק בת שנתיים ואחותי כבר הייתה בת 11. ההורים שלי עברו לארץ כי חשבו שפה יהיה להם יותר טוב שבמשך הם גילו שהכל אותו הדבר. לא היה לנו כסף, וזה עוד להגיד את זה בלשון המעטה, היינו משפחה של 4 נפשות וכבר מההתחלה אמא שלי יצאה לעבוד, אומנם אבא שלי גם חיפש עבודה אבל אף אחד לא היה מוכן להעסיק אותו בגלל מצבו הבריאותי, אז היינו משפחה של 4 נפשות שחיה על משכורת מינימום של אדם אחד דבר שהוביל לכך שלא הייתי מקבל אהבה מימנה בגלל שפשוט לא היה לה פנאי לתת לי אותה, אבא שלי אומנם היה נוכח אבל הוא לא ידע איך לתקשר עם ילדה קטנה ורוב הילדות שלי הייתה מול הטלוויזיה. המצב הכלכלי שלנו היה כל כך קשה שהיו ימים שההורים שלי לא היו אוכלים שלושה ימים כדי שלי ולאחותי הגדולה ישאר אוכל, ואפילו שירותי הרווחה במקום לעזור בצורה מסויימת רק איימו שהם יבואו ויקחו את הבת הקטנה שזו הייתה אני. עם השנים המצב נהיה קצת יותר טוב אבל שוקולד וקולה עדיין היה משהו שהיינו קונים רק באירועים מיוחדים. אחותי הגדולה נפלה לסמים הקשים כבר בגיל 13 ועדיין הייתה ההורה היחיד שהיה לי. ביסודי לא היה לי חברים, כולם חשבו שאני מוזרה ואני חושבת שחלק גדול מזה היה שפן הכלכלי, שלא יכולתי להרשות לעצמי בגדים יפים כמו של כולם או שתפיסת העולם שלי הייתה שונה משלהם כי עברתי כבר בגיל הזה כמה וכמה דברים בחיי. יש כמובן עוד הרבה חלקים בילדות כמו חרדה חברתית שהתחילה להתפתח אצלי ותקופה של שתיקה שפשוט לא הייתי מוכנה להוציא הגה מהפה, אבל זה בגדול כדי שתבינו את הרקע.
כשהייתי בת 12 החלטתי שאני צריכה שינוי, וקבעתי לאמא שלי שאני עוזבת את הבית ועוברת לפנימיה (בשלב הזה ההורים שלי התגרשו אבל דווקא זה אף פעם לא הפריע לי), במעבר הזה החלטתי שאני הולכת להיות אדם חדש ובערך שבועיים אחרי שהתחילה שנת הלימודים פשוט שכחתי את כל העבר שלי (שבהמשך בטיפול פסיכולוגי מטעם הפנימיה נאמר לי שזה תופעת לוואי של טראומה), החלטתי שהאדם שהייתי לא אוהבים ויחסתי את זה לזה שאולי אצלי משהו לא בסדר אז התחלתי להתנהג כמו שראיתי שהבנות המקובלות מתנהגות ויש לציין שזה הוביל אותי להיות רעה כשזה היה קשור לגברים, פתאום היתי נחשקת גם מצד הבנות וגם מצד הבנים ואהבתי את זה אבל תמיד הרגשתי בודדה ואף פעם לא הבנתי למה הרגשתי ככה בדיעבד היום אני יודעת שזה כי לא הייתי מי שאני באמת. בערך באמצע כיתה י התחילו לחזור אליו הזיכרונות ילדות שאיבדתי דבר שהפסיכולוגית אמרה לי שיקרה כשהמוח שלי ירגיש שהנפש שלי יכולה להתמודד עם זה. מפה לשם עבר הזמן, עליות ומורדות והרבה רגעי עצבות ופחד שאף פעם לא הצלחתי להסביר לעצמי (היום אחרי שיחת נפש שיצא לי לעבור באחד מהימים עם אחותי גיליתי שזה כי מגיל מאד צעיר סבלתי מחרדה חברתית, וגם היו לוקחים אותי לטיפולים שלא הייתי מודאת אליהם). גם בתיכון לא היו לי הרבה חברות אבל פה כבר הבנתי שאין לי מה לעשות עם זה וניסיתי הכל וכשהייתי באמצע כיתה יב קרה הנורא מכל, היה סכסוך בין האקס שלי לאקס של חברה שהייתה לי שנגמר במכות, בית חולים ואיומים לסילוק מהפנימיה (למדתי בפנמיה יחסית נחשבת). וזה גרם ל2 החברות הכי טובות שלי ועוד מישהי שסתם הייתי איתה ביחסים בסדר להסיט שכבה שלמה נגדי ונגד האקס שלי ויש לציין שאנחנו היינו הצד הנפגע והאקס שלי הוא זה שהובל לבית חולים ועוד נתון חשוב, אני הייתי בחדר עם 2 מהבנות האלה. זה היה בערך הנקודה שבא התחיל הדיכאון ומשם הדברים רק החלו להידרדר, התחילו לי התקפי חרדה וגם הייתי חותכת את עצמי, מרביצה לקירות ונושכת את האצבעות עד ממש דם. ניסיתי לבקש עזרה אבל אף אחד לא בא לעזרתי, ואז גיליתי שלאבא שלי יש סרטן. בתקופה הזאת התחילו גם הבגרויות האחרונות שאומנם ניגשתי וקיבלתי ציון טוב אבל בפועל לא למדתי אליהן בכלל ויכולתי להוציא ממוצא הזה יותר גבוה. כשהסתיימה השנת לימודית הייתה אפילו בגרות שסירבתי ללכת אליה כי פיזית לא הייתי מסוגלת לחזור למקום הזה. לא הרבה זמן אחרי זה התגייסתי לצבא דבר שהחמיר את הדיכאון בהרבה מאד רמות, גם בצבא כשביקשתי עזרה כל הקבנים התנערו מאחריות והיו ממציאים תירוצים למה הם לא יכולים להיפגש איתי, בטירונות אף איימתי להתאבד. מפה לשם הזוגיות שלי החמירה כל חודש עוד קצת, עד שזה הגיע למצב של ממש חוסר בריאות, זו הייתה מערכת זוגיות שאני לא מאחלת לאף אישה לעבור, אומנם פיזית הוא בחיים לא היה אלים כלפי אבל ההתנהגות המזלזלת, הצורת התבטאות והמילים הקשות היו יותר גרועים מכל כאפה פיזית שהייתי יכולה לקבל ובגלל שכל כך לא הערכתי את עצמי נתתי לו להמשיך להתעלל בי נפשית והמצאתי תירוצים למה הוא מתנהג ככה. כשנפרדנו לבסוף זה הגיעה במצב שלא הייתי מסוגלת לסבול יותר את הדברים האלה וזה כבר לא שינה כמה אהבתי אותו. חודש אחרי זה אבא שלי נפטר (יש לציין שכל חיי הוא היה חולה, הוא עבר 4 ניתוחים בלב, 2 בקיבה ועוד אחד במעי שבמעי זה היה בגלל הסרטן). בנוסף לזה היה לי גם חתול שנפטר שהיה איתי 9 שנים. ואז נכנסתי לעוד מערכת יחסים גרועה שהורידה אותי עוד, בערך אחריה הבנתי שאני חייבת לעשות משהו כדי להפסיק את כל הסבר הזה, במהלך כל השנה וחצי הזאת במשך כל שעה ביום כל מה שהיתי יכולה לחשוב עליו זה שהחיים שלי בזבל שאני א,ב וג ושצריך לסיים אותם אבל אף פעם לא תפסתי אומץ לעשות משהו והיום אני מודה על כך שהייתי פחדנית. בשלב ההוא התחלתי לחקור ולחפש כל מידע שיש באינטרנט, בספרים, בסרטים ובכל דבר שהייתי יכולה להניח עליו את היד כדי לחקור מזה דיכאון ואין אני יוצאת מזה. ובתהליך שעשיתי אם עצמי (כי כבר ציינתי כולם סירבו לעזור לי) מתוך עשיית בדק ביית ולהיזכר בכוח בכל האירועים המכאיבים בחיים שלי על מנת להבין את שורש הבעיה וכשהבנתי ששורש הבעיה זה לא אני התחלתי לחשוב איך לתקן את הנפש הפגועה שלי בעזרת רישימות על כל אדם ואדם בחיי ועל כך איגד ואיגד אפילו הכי קטן בחיים שלי של יתרונות וחסרונות. נסיון לגרום לדברים גם אם הכי שטותיים שיש דברים חיוביים (כמו למה אני אוהבת את השמיכה הזאת ומה היא גורמת לי להרגיש), התחלתי למחוק אנשים שליליים מהחיים שלי והכנסת אנשים חיוביים יותר לתוכם (כמו החתול שלי תום שנתן לי מפלט ועניין בלטפל ביצור קטן ולנסות לתת לו חיים טובים). כשכבר יצאתי מהצבא הדברים התחילו להיראות טיפה אחרת, אומנם תמיד תהיה לי את האפלה המסוימת הזאת וזה משהו שאני בחיים לא יצליח להיפטר מימנו או רוצה בכלל להיפטר מימנו, אבל הצלחתי לראות גם את החיוביות שבחיים. היה לי עוד כמה מכשולים בדרך אבל שום מכשול נוסף אף פעם לא הוריד אותי כמו שהוא יכל להוריד אותי פעם. היום ישלי בן זו מדהים ותומך, התחלתי בהגשמת החלום שלי ואני סטודנטית בתואר ראשון בפסיכולוגיה ועברתי גם שם גיהנום כדי להתקבל ללימודים, חתול שהוא כמו בן בשבילי ואחות שהיום היא נקייה מסמים כבר 5 שנים ועם אחיינית בת 4. אומנם גם היום החיים שלי לא חיוביים במיוחד ובטח שלא בפן הכלכלי, עדיין מאד קשה לנו אבל אני חושבת שהיום בגלל הדיכאון ובעיקר בגלל התהליך שעברתי בגללו אני לא יפול שוב בצורה כל כך נוראית וקשה, וישלי 2 קעקועים על הגוף שמדברים על זה.
רציתי לספר ולשתף, כי קראתי פה כמה וכמה סיפורים שלכם והרגשתי סוג של מחוייבות, גם כדי להראות שאפשר עוד לצאת מזה ואולי זה אפילו יעזור למישהו. אני יודעת שזה מאד ארוך אבל תאמינו לי שזה היה התקציר של התקציר של הדברים, אם הייתי נכנסת לכל הדברים יותר זה כבר היה הופך לספר בעל 200 עמודים לפחות. אז.. זהו, בסך הכל רציתי לשתף :).