בשנה האחרונה הפכו חיי כולם בעולם ליותר בודדים, ההגבלות על מפגשים חברתיים ומשפחתיים, ההקפדה על ריחוק פיזי וביטול האירועים גרמו לכולנו למצוא את עצמנו לבד בבית.
גם אני, ככלל העולם, ניסיתי לאזן בין ריחוק חברתי כפוי לבין ניהול חיי משפחה שפויים, ילדיי הלכו לבית הספר ע"פ הוראת הרופאה שלי ממרפאת מושתלי הלב ונפגשו עם מספר מצומצם ביותר וקבוע של חברים ובני משפחה.
כשחוסנתי בחיסון השני בסוף ינואר הייתה תקווה בליבי שהינה, הבת שלי תוכל סוף לשחרר קצת את חבל התבור של ה"אמא המושתלת" המגבילה את צעדיה שלא ברצונה.
תשובת סרולוגיה לנוגדנים שנלקחה ממני בשיבא הייתה שאין לי כאלו על אף החיסון אבל, קיוויתי שאצליח להמשיך ולהתחמק מלוח המטרה הענק שמצויר עלי, כנראה מאז שנולדתי...
משהסתיים הסגר השלישי ממש לפני החג האהוב עלי בעולם, פורים ולפני יום הולדתי הארבעים (ציון דרך אחרי הכל, בטח לאישה מורכבת שכמותי), חזרה ביתי לבית הספר משום שהרגשתי שהיא זקוקה לזה נפשית.
יומיים אחרי יום הולדתי התחלתי להרגיש מוזר, עייפות קשה אפילו בהשוואה למצבי הפיזי הרגיל, כאבים קשים בשרירים ובעצמותי ואח"כ נוסף גם שיעול כפוי ומרגיז.
כשקיבלנו הודעה שכתתה של ביתי נכנסת לבידוד בשל חברת כיתה מאומתת הרגשתי איך האויר אוזל ממני...
מיד החזרתי הביתה את אימי איתה נפגשתי בזמן ההודעה (מחוסנת, מחוסנת, מחוסנת אף היא).
למוחרת גילינו שהקטנה חולה, כעבור יום נוסף אימתנו שגם אני ופתאום הרגשתי כמו ניצבת בסרט אפוקליפטי ופחד עטף אותי.
מי מהאנשים איתם נפגשתי יכול היה להדבק? מי לא מחוסן? מי יבהל ממש כשיתקשרו אליו ממשרד הבריאות אחרי החקירה האפידימיולוגית?
האם אשרוד גם את זה? ומה על רגשות האשם של הקטנה (את הגורל היא לקחה על עצמה)? הבטחתי לקטנה שלא אמות!
למזלי הרב יש לי את הקרדיולוגית הטובה בעולם! לביאה אמתית, שלקחה את העניינים לידיים באופן מידי, דאגה שאקבל טיפול מצוין, שינתה את הטיפול הקבוע ומדכא החיסון שאני נוטלת ועוקבת אחרי מקרוב (אהמ אהמ).
הפחד מפני התדרדרות מהירה חלף ככל שהימים נקפו אבל ההחלמה נדמית כנמשכת לנצח.
נכון לזמן כתיבתי טרם ידוע מתאי אצא מבידוד, לפחות עשרים יממות ושתי בדיקות שליליות עומדות בדרכי, ככה זה אצלנו המושתלים, לכל מחלה יש זנבות ארוכים, ארוכים...
שניה לפני שבודקים שלא נפגע משהו נוסף מהמחלה הקשה, הכואבת והמפחידה הזאת אני לוקחת החלטה לשחרר קצת את עצמי.
באופן מכעיס גם אחרי שחליתי אין ערובה שתישאר בגופי כמות נוגדנים מספקת כדי שאשאר מוגנת מפני הדבקות חוזרת ומאחר שאחרי שנה שלמה של בידוד אני מבינה שאין ביכולתי להגן על עצמי באמת, הרי עשיתי את המקסימום ובכל זאת המחלה הגיעה גם אלי.
כשאצא לחירות אלך לראות את המשפחה המורחבת (והמחוסנת) אליה התגעגעתי כ"כ השנה, את התינוקות החדשים שנולדו לבני משפחתי וטרם זכיתי להכיר, אראה את חברותיי האהובות שנמנעתי מהן שלא ברצוני ואזכור שאין מחיר לחופש ושלא הכל בשליטתי.
חבריי מושתלי האיברים, יעבור עוד זמן עד שנשתחרר מכבלי המחלה הזאת, המשיכו לשמור על עצמכן/ם עוד קצת, שנוכל לחיות.
חבריי ומכריי שהתחסנו- תודה לכם על הסולידריות.
ציבור יקר, בעלי עסק ורשתות, משרדים ממשלתיים ובכלל עובדי ה"משק" המשקם את עצמו עכשיו- אנחנו באמת יחידי סגולה ולא תמיד לטובה- בבקשה התחשבו גם בנו ואל תפלו אותנו כי מסוכן לנו לעמוד בתור.
חג אביב שמח