בס"ד

רציתי לשתף אותכם, כי אתם החברים האמיתיים שלי, פה אני כותב מה שאני לא יכול לספר לחברים הרגילים שלי

הבן שלי כרגע בגיל 25 כשהיה בגיל 13 ציער אותי מאוד, עשה הרבה מאוד בעיות בתלמוד תורה, הוא היה הולך לאולם שמחות, באמצע אירוע, ומוריד להם את השלטר של החשמל... הייתי מאוד מאוד מתבייש ומצטער ממנו

הוא קנה לו אייפון, וכשלקחתי לו את האייפון, הוא איים עלי עם סכין גדולה, ובפועל חתך לי את הצמיגים של המכונית. נהיה מכור לסמים, היו באים שוטרים לבית וכו'

זרקתי אותו מהבית, ובעצם זרקתי את עצמי, כי לא הבנתי אז, שהבן שלי זה חלק ממני... מה שהוא יעשה זה לא משנה, עבר גמילה מסמים במלכישוע, והלך לגור בתל אביב, ויש לו בן זוג... יש לו הרבה מאוד מרץ, הוא נסע באופניים רגילות מתל אביב לערים אחרות, עבד במסעדה

כל כך אהבתי אותו, מהצער שהיה לי נהייתי מכור להימורים, בהמשך הרבה מאוד הצעטרתי שזרקתי אותו, אבל הוא לא רצה לחזור לבית. ואני מבין אותו היום, כי לא הבנתי אותו אז...

לפעמים הוא מגיע אלינו לביקור קצר, הוא מדבר עם אשתי שתחי' הרבה, ואיתי רק כמה מילים [גם זה יפה מצידו...], אתמול בערב הוא הגיע לביקור פתע, בשעה שיש לי שיעור קבוע, הילדים קפצו עליו משמחה, והוא חילק להם סוכריות שהביא אתו, הייתי אתו כמה דקות כרגיל, והלכתי לשיעור שאלתי את הרב אם ללכת להיות עם הילד ולא לבוא לשיעור, הרב אמר בטח, תהיה עם הבן שלך

חזרתי הביתה, וישבתי לידו בספה, פיצחנו גרעינים ופטפטנו הרבה, והוא סיפר איך הוא מכין שוקולדים מיוחדים, ורק בתל אביב משלמים כמו שצריך לשלם על שוקולד מיוחד וכו', וסיפרתי לו קצת עלי, בין הדברים הוא סיפר שהוא עלה לאוטובוס, ולא שילם, וכשהגיע לעיר שלנו, הוא ראה שפקח עולה לאוטובוס הוא מיד ירד מהאוטובוס ולקח אוטובוס פנימי 

הוא אמר לי שהוא רוצה להשקיע בבורסה... כמובן שאמרתי לו שלא כדאי וכו'

אחרי שנים שלא התבוננתי בו, כי הוא לא אפשר לי, ראיתי אותו אתמול, הוא היה נראה עצוב מבפנים, כזה ילד טוב איך הוא סבל כל כך הרבה, ופתאום חשבתי רגע, אין לו כסף נסיעות... ובכל זאת הוא בא לבקר, חל שינוי בקשר שלנו...

לויתי אותו לתחנה, לפני שהוא יצא מהבית, חיבקתי אותו באהבה ובחום, ונתתי לו נשיקה, אחרי שנים... והמשכנו לשוחח בנחת עד שהגיע האטובוס, לחצתי לו את היד, ושמתי לו 100 שקל, הוא הסתכל ונתן אנחת רווחה

אם אני יבכה על מה שעשיתי לו, מהיום עד גיל 98 זה לא יספיק, אבל מה זה יעזור? במקום לבכות הרבה, אני כותב כאן כדי שתאהבו את הילדים שלכם איך שהם, כי זה הילד/ה שלך!

אם הם עושים לכם בושות ומתחצפים אליכם, תהיו גיבורים, אין דבר, תמשיכו לתת ולהעניק

אם הם עושים לכם נזקים, לשתוק כמה שאפשר, כי גם זה יעבור

הילד/ה זה מותק, לא משנה מה שהוא יעשה, בסוף הוא יתפוס את הטעות שלו לבד סבלנות, סבלנות, כי בתוכו/ה נמצא משהו טוב מאוד, שאנחנו לא רואים אותו, קוראים לזה נשמה, שאלוקים נתן לנו במתנה לגדל ולעזור להם

נשמור עליהם כבבת עינינו, כשהם מצערים אותנו ננשוך שפתיים, ונמשיך לשמוח, כאילו קבלנו מתנה, נזמין פיצה וגלידה

ועל הילדים שלנו היקרים, איך שהם, לעולם לעולם לא נחליף אותם ולא נוותר עליהם