אני מתגעגעת לחיות
אני מתגעגעת לחיות
יציאות בסופש בדר”כ מסתכמות בפגישת חברים, מיסטול חלקי/מלא, יציאה למועדון או סתם איזה בר.
חזרה לבית אחרי ריב עם חברה או סתם עם איזה פאקצה שהצליחה לעלות לך על העצבים
אצלי כל ערב יציאה זה מתחיל כמו מבצע:
התארגנות, מציאת מונית, אין ספור דחיפות בכניסה
אך ברגע שאני נכנסת לרחבה אני כאילו מרחפת.
העצב התסכול הדיכאון, חוסר האונים וחוסר השליטה
הכמיהה, הבגידה הכאב והתקווה
הריקנות
כל אלו מתנתקים ממני באחת
אני כאילו מרחפת מעליהם
מרפחת מעל הפרצופים שמקיפים אותי, האורות הכל הופך לכתם של צבעים
אני מתחילה לזוז וחיוך רחב נדבק על פניי. חיוך אמיתי כזה, שגם אם רציתי לא יכולתי להסתיר
אני מזהה את השיר ומתחילה לצעוק את המילים
אני שרה-צועקת, מזיזה את הגוף בקצב השיר מביאה לו להכתיב לי את המצב רוח
אם זה שמח או נקמני או ישיר-ללא-בולשיט
מביאה למוזיקה להסיר מעליי את כל המסיכות- שכבה אחרי שכבה אחרי שכבה אחרי שכבה
מישהי שאבדה מתחילה להרים את הראש
כאן אני לא הבחורה השבורה עם העיניים האדומות זאת שעייפה מהחיים
אני אישה חזקה אני אישה שיודעת מה היא עושה יודעת את המקום שלה ולוקחת אותו ברצון רב
נותרתי רק עם שכבת הגנה אחת, חיוך על הפנים וזיעה בכל הגוף
כבר רואה מטושטש, הברך השמאלית שולחת איתות מצוקה אך זה לא מספיק כדי לעצור את הטראנס שאני נמצאת בו
לפעמים יש חברה איתי, לפעמים אני לבד
לפעמים אני רוקדת עם גבר או שניים
אני שיכורה מההרגשה. שיכורה מהדם שזורם לי בגוף, מדפיקות הלב המהירות. שיכורה מהאנדרנלין שמציף אותי שיכורה מלהיות אני סוף סוף
מי צריך בכלל אלכוהול?
עוצרת אחרי 5 שעות. המאבטחים מבקשים לצאת כבר לא נותרו הרבה אנשים ברחבה
מזכירה לעצמי שזה העבודה שלהם. הם לא יודעים מה הם לוקחים ממני זה לא אשמתם.
הם לא יודעים שהעולם שמחכה לי בחוץ הוא עולם ללא אוויר. עולם חנוק מלא באסונות ובמקרה הטוב -בכלום. עולם שאני לפעמים מצליחה לנשום בו אך אני לא חיה. מסתובבת כמו זומבי מהנהנת. אומרת את מה שצריך לומר. מחייכת ברגעים הנכונים. חיוך קטן כזה שאפילו לא מגיע לעיניים. פשוט מתקיימת ומחכה שוב ליום שישי.
למי שאין את המשקפיים המתאימות עוד יכול להתבלבל בין השתיים - אך אין 2 בחורות שונות כל כך כמו השתיים האלה
עוברת את השבוע בציפייה לעוד כמה שעות חסרות חושים
בשישי שעבר הצלחתי לחיות 5 שעות ברציפות
עכשיו התחיל השבוע, מחכה לרגע שאוכל להרגיש חיה שוב לפחות לכמה שעות מסכנות
שאצליח להנות ממשהו שיש לעולם הריקני הזה להציע
Be and Be
אמן שתצליחי. וואו. בת כמה את, אם אפשר לשאול, מרגיש צעירה בגיל בית ספר? כשאני הייתי בבית הספר הייתי מהביישנים, שתוקעים את הראש בספר, שמסתכלים הצידה בקנאה באלה שרוקדים, ברור שגם שם יש צרות לא קטנות, כמו שתיארת. עדיין מלהיב אותי העולם הזה, של אלה שמתמסטלים וקורעים את הרחבה, עולם שלא חוויתי, וכנראה לא אזכה עוד לחוות בגלגול הזה. מעניין אותי איך חיה נערה כמוך, מה החיים שלך נתנו לך, ומה את חושבת על דברים.
הישרדות
הי, אני בת 25. מאוד מזדהה עם מה שאתה מתאר. עם כמה שזה שזה נשמע מנוגד יש לי 2 מצבי קיום: או שאני רוקדת ומשתוללת או שאני מתחבאת בפינה כלשהיא פותחת ספר ונעלמת. חייבת להדגיש שאין צורך להתמסטל כדי לרקוד- אין אפילו צורך לדעת לרקוד כדי לרקוד. זה פשוט שחרור של הגוף לא משנה איך זה יוצא. ודבר אחרון - בכל גיל ובכל מצב אפשר לצאת לרקוד לנסות ולחוות דברים חדשים
אלינור141
תשאירי פייסבוק עם בא לך להתידד