אחת לכמה שנים אני צם ביום כיפור, כשהייתי ילד אנשים סביב דיברו על לא לצום כחטא החטאים, רכבת אקספרס לגיהינום, ומשהו בנבואות הזעם שלהם השתרש לי בראש, אז בכל פעם שיש לי שנה ממש נוראית ישר מתעורר בי קול שאומר "זה הכל בגלל כיפור" ואז אני צם, בדרך כלל השנה שאחרי משתפרת, אבל זה כנראה האיזון הטבעי של העולם. 

וימי הכיפור האלה שצמתי בהם עלו לי לראש בגלל שהזיכרון הכי חזק שלי מהם, הוא הבקרים של היום השני, היום הקשה באמת, וכשאתה פותח את העיניים בבוקר אתה כולך בחרדה לפני שאתה בודק את השעון, ומתפלל לגלות שהשעה מאוחרת. 

השבוע הרגשתי את אותה חרדה בכל פעם שפתחתי את העיניים, כשאני מתעורר עדין חשוך בחוץ, קשה לנחש מה השעה, אבל ברגע שאני קם אני יודע שאני ערני לחלוטין ואין סיכוי שאוכל להמשיך לישון, ואז  נשאר לי רק לקוות שהשעה שהשעון יראה לי תהיה שפויה, השבוע זה היה לרוב 3-4 לפנות בוקר. לא הצלחתי לישון השבוע יותר מ4 שעות בלילה, היו גם לילות של שעתיים

הפסיכיאטרית נתנה לי לפני כמה שבועות כדור שינה שהוא גם כדור אנטי פסיכוטי ואמור להיות נשק יום הדין של מאניות בתחילת דרכן,  אמורים לקחת אותו במצבים כאלה ואז הוא מרדים אותך ללילה שלם ועל הדרך מכבה את המאניה

זה מאוד מוזר לקבל את השלטר למאניות שלי ביד, שאני אצטרך להפסיק אותן באופן יזום, למרות שתמיד ראיתי בהן המושיע שלי, זה כדור שמצפה ממני לאחריות אישית, צמד המילים המתועב בתבל.

אבל אני בכל זאת ילד טוב וכשנותנים לי אחריות אני לא יכול להתעלם ממנה לגמרי. רק שחוסר שינה הוא לא סיבה/עדות מספקת לטבח מאניות. אז הייתי צריך להיות מספיק כנה עם עצמי ולחפש עוד צידוקים למהלך. 

אני כן מתחיל להיות הרבה יותר עצבני ועל הקצה, חוסר השינה כן גורם לי להיות מעופף ומבולבל ואני מרגיש שזה גם משפיע על סף הרגישות שלי, כל שיר גורם לי לפרוץ בבכי של התרגשות. אני גם שולח לאנשים הודעות באורך הגלות שאני חושש להיות מובך מהן אח"כ.  

חוץ מזה, כשקופצת לי מלודיה לראש אני מיד מקליט אותה בטלפון שלי כדי לא לשכוח, הקוד שלי עם עצמי הוא שאם אני מרגיש שהיא מוצלחת, אני מוסיף את המילה "לפתח" כדי לזכור לחזור אליה, השבוע הקלטתי 150 רצועות שונות, על חצי מהם הוספתי "לפתח!!!!!1" או "לפתח דחוווף" וכו'. אתמול הקשבתי להן וב90% מהן לא הבנתי מה אני רוצה בדיוק, תווים שלמים שאין בינהם שום קשר ובאוקטבה גבוה בהרבה ממה שהאוזן האנושית יכולה לסבול, ובדרך כלל אני  באמת נותן את תו התקן "לפתח" רק למלודיות טובות באמת, אז זה כבר היה מבחינתי אקדח מעשן לזה שהמאניה מתגברת.

אז למרות שנאת האחריות, הבנתי שאין ברירה, סיכמתי עם עצמי בתחילת השבוע שאם עד יום רביעי דברים לא יסתדרו מעצמם אקח את הכדור, והם לא הסתדרו, מה שאומר שהיום בלילה אני מוריד את השלטר, בתקווה שמחר אקום מדושן משינה אך עדיין מחויך. 

אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם על הפרפרים, נזכרתי שכשהייתי נער כתבתי סיפור ילדים שמתחיל  בילדה שפרפרי הבטן שלה מודיעים לה שהם עוזבים אותה, נמאס להם להיות פרפרים של ילדה משעממת  שאף פעם לא נותנת להם סיבה לעוף לה בבטן ובין לילה היא הופכת לילדה חשוכת פרפרים.

אז פרפרים יקרים אתם חוזרים לכלוב, מקווה שלא תוותרו עלי כל כך מהר.