אני מכורה לאופיאטים וסובלת מעוד מחלות.

אני מרגישה תסכול גדול כשאני יוצאת מהוועדה בביטוח לאומי כמובן עם המסמכים הנדרשים והמסמכים האלה כתוב במפורט את מצבי. שכיום אני נזקקת לקבלה המועטת של אמי כדי לשרוד. וגם זה בצמצום רב.

קשה לי לתפקד לא כל שכן ללכת מרופא לרופא. 

אני בטוחה שלאנשים שם גורמי המקצוע שעובדים ממש מקבלים אחד אחרי השני אין זמן לאבחן במעמד הזה. עם זאת אני מותשת מלנסות ונראה  לי  לא נחוץ לשלם לעורכת דין 13.5 אחוז ההקצבה לעוד 5 שנים. 

אני מרגישה שאני מאותת בקושי לעזרה.

הייתי מעדיפה  ללכת במסלול שרציתי להיות לוחמת משמר הגבול ממש התאמנתי לפני באדיקות  לא הייתה לי את הכוונה הנכונה שתפקח את עיני וכך התקבלתי ואחרי חודש יצאתי בבוקץשת פנים אחרי שהייתי במצב גרוע של הקאות ובכי ללא הרף.

ושהתקבלתי לאוניברסיטה זה היה חלום אני רציתי ככ ללמוד ולהתקדם. אבל הבעיות החברתיות לא נעלמו לשום מקום והדכאון גם.

אני לא תיכננתי ובשום תסריט לא היה לי חלום לקבל קצבת נכות.

היום אני זקוקה לזה ואני מרגישה שזה מגיע לי מעצם ההגדרה שאיבדתי את יכולתי להשתכר למחייתי לפרנס את בתי בכבוד. יש אבחונים שאני עברתי את הסף והמליצו לי ללכת אליהם אבל אין לי כרגע סכומי כסף כאלה. ואני נכנסתי למעגל של עוני והזנחה שאני נאבקת לצאת ממנו.

אני יודעת שהעובדים שם הם פועלים לפי נהלים מסוימים המחייבים אותם לעבוד בצורה מסוימת עם כך מה אני מפספסת? אני מסרבת לחשוב של מדינת ישראל יש רצון למנוע ממישהו את המגיע לו. אני כנראה עושה דברים בצורה לא נכונה מספיק. ורק נחישות והתמדה. אותם תכונות שמתרחקות ממני  ככל שהייאוש גובר יצליחו לתת לי כוח להמשיך. אני יודעת שיש אנשים שאכפת להם פחות וכאלה שיותר יש אנשים בעלי מעמד גבוה  ענווים מאוד ויש אנשים רגילים שחסרה להם ענווה. אז אני לא מאמינה במערכת של מקשה אחת. יש כאלה וכאלה בכל מקום.

אני צריכה לעשות את מה שצריך רק שזה לוקח המון זמן ומתיש.  מקווה שאצליח להילחם על שלי