אז עברו 24 שעות של אכילה מסודרת. 

24 שעות קשות. 

לא כי היו דחפים.

להפך - בקושי הצלחתי לאכול לפי התפריט מרוב שהגוף היה עוד מלא מהבולמוס (לא הקאתי). 

בקושי יכולתי לזוז, הגוף היה כבד בצורה בלתי נסבלת, הבטן כאבה ובאופן כללי ההרגשה הייתה נוראית. הרגשה של גועל. 

אבל, עברו 24 שעות!

ואולי זה נשמע ממש קצת אבל בשבילי זה המון. וזו התחלה.

אני לא אשקר, ההרגשה הבוקר רחוקה מלהיות הרגשה טובה, אבל לפחות אני מרגישה פחות רע מאתמול וזו כבר התקדמות. 

עכשיו זה הזמן להישאר חזקה. לא לתת לדחפים לשבור אותי. 

לזכור את המטרה, לזכור שכל יום שיעבור ההרגשה תשתפר עוד קצת, לזכור שזה אפשרי, לזכור שבולמוס לא ייתן לי כלום ורק ידרדר את המצב יותר. 

אני אופטימית. חייבת להיות. אבל גם מפחדת. 

צעד צעד, שעה שעה, יום יום. 

לאט לאט אני אצא מזה. אני חייבת. אין לי ברירה אחרת.