אוקיי היי יש לי קטע כזה להעלם ולחזור אבל אני שוב כאן אבל סוף סוף מסיבה אחרת.

אז ככה בעצם רוב מי שפה כולל אותי רואה את הדברים הרעים בכל דבר לא משנה מה אולי גם אם אתם לא שמים לב לזה אני יודעת מה אתם חושבים יכול להיות מזה משנה מה הקשר. אז ככה בכל התקופה של הסגר הראשון הבנתי הרבה דברים סוג של פתחתי את העניים וסוף סוף הבנתי איפה אני נמצאת ביחס להכל דברים טובים ורעים ואיך אני אגיד את זה לא אהבתי את מה שמצאתי את עצמי בתוכו לא את האנשים, לא את האווירה וגם לא את עצמי.

כל כך רציתי לוותר לעזוב הכל וזהו לתת פיתרון תמידי לבעיה זמנית שגם עכשיו עדין כשחושבים על זה לא נשמע כל כך רע זה למה אני לא אוהבת את המשפט הזה. בסגר השני התחלתי לחשוב על החיים בצורה אחרת קודם כל עשיתי מחקר כזאת אני חננה רוצה לדעת עם מה אני מתמודדת ניסיתי לראות או להבין מה הסיכוי שאני אהיה פה קיימת בריאה חייה ניסיתי להבין מה כבר יש לי מה כבר יש לנו ובוא אני אגיד לכם שואף לאפס אני חושבת שזה המספא הכי נמוך שאי פעם ראיתי וכבר הצלחנו כבר ניצחנו את הסיכוי כבר קיבלנו את המתנה הזאת, כן זאת מתנה.

העניין הוא שיש לבני אדם קטע של לרצות לא את עצמם את הסביבה ובואו אני אגיד לכם אחת הבעיות היותר גדולות שלי זה שאני רק רוצה לרצות את כולם את ההורים שלח, את חברים שלי, את המורים, שכבה, בנים ומה לא אני רוצה להיות המוצלחת להיות זאת שגאים בה היה לי בעיה עם זה האמת שבזה עדין יש לי בעיה..

אני אסביר לכם איך החיים שלי נראים (את זה אתם לא צריכים לקרוא זה רק מסביר את העומס)

אני במואץ מתמטיקה אני מרחיבה פיזיקה ומואץ מחשבים אני מדריכה בצופים אני מכירה אנשים בכל הארץ ובקשר עם כולם יש לי חבר אני אחראית בצופים על מפעל ובייסיקלי הכל אני צריכה לעשות הכל כדי שהיו מרוצים אני רגע אסביר לכם איל היום שלי נראה אני קמה לומדת תמיד בבית ספר כי  כל המגמות שלי חזרו(החזירו רק את הקשות במיוחד (החזירו רק את השתי המגמות שלי לבית ספר)) אני לומדת לפעמים עד חמש או ארבע אין לי ימים קצרים יש לי שעות אפס במתמטיקה אבל בקיצור זה הבוקר שלי ברגע שנגמר בית ספר אני תמיד צריכה ללכת לא משנה לאן אני צריכה ללכת בין אם זה לצופים בין אם זה לחברות כי אסור לי להזמינח את החברות שלי בסגר הראשון כל וכשאני אומרת כל אני מתכוונת כל החברות שלי אמרו לי שאני מתרחקת מהן (אמממ סורי?)  אני חוזרת הביתה גמורה ואם הייתי בצופים או בכל דבר שהוא לא עם חברים אז אני אצא שוב בערב אולי אפילו עד הבוקר כי כיף לי איתם ואני שונאת לחשוב על מחר ובמלא אין לי שעות שינה וגם אני לא רואה אותם מספיק 

בקיצור אחר כך אני תמיד עיפה ואם אני עיפה אני מפספסת דברים אנשים מאכזבת אותם הקטע זה שלמרות שאני כמעט קורסת כל פעם אני כן מצליחה ואיך שהוא כשאני מצליחה לאף אחד לא אכפת אף אחד לא גאה בי אף אחד לא שם לב שאני כמעט מתה אולי חוץ מחבר שלי ואוו אחת הסיבות שאני אוהבת אותו הוא רואה אותי באמת

עכשיו אתם שואלים איך זה קשור ללהעריך את החיים אז ככה יצא לי לדבר על זה עם מישהו והוא אמר לי ככה לבני אדם יש נתייה לראות רק את מה שאין להם את מה שהם צריכים הם אף פעם לא רואים ומודים על מה שכבר יש להם כי זה מובן להם מאליו  ואז קצת הכנסתי לו אז אני הרגלתי את כולם לזה שאני מצליחה אז מפה אני לא יכולה עוד לעלות רק לרדת? זה קצת נכון אם אני חושבת על זה אבל מה שהוא אמר גרם לי לחשוב על דווקא לא בדרך שכולנו רגילים דווקא בדרך הטובה דווקא כן לראות מה כבר יש לי  התחלתי לראות איך אני מצליחה הכל איך המורים שלי רואים אותי כאחת המהתלמידות הכי חכמות בבית ספר התחלתי לראות איך יש אנשים שרוצים להיות חברים שלי עם כמה שזה קרינג'י התחלתי לראות שאני בריאה שאני כאן שיש אנשים שיכולים לשמוע אותי אם אני רק אספר להם יש לי מצד אחד הכל ומצד שני כלום אבל אני לא מסתכלת לצד הזה אני רואה את כל השפע שיש לי ואני חושבת שאני שמחה אני לא בטוחה כי אני כן יודעת שיש כלום מאחורי אבל אני מסתכלת קדימה לפחות מנסה