תגידי, לא נמאס לך להיות חולה?
תגידי, לא נמאס לך להיות חולה? המשפט הכי מעצבן ששמעתי לא פעם ולא 20 פעמים בחיי – תגידי לא נמאס לך? לא נמאס לי להיות חולה כל הזמן? וזה תמיד בא מהאנשים הקרובים אלינו – נכון? תריצו רגע בראש…מי אמר לכם לאחרונה את המשפט הזה?
אצלי זה תמיד הייתה אמא שלי. אמא שלי! זאת שסחבה אותי 9 חודשים, זאת שהחליפה לי חיתולים, הניקה אותי סביב השעון, זאת שחינכה וגידלה אותי ועברה איתי לא מעט – בא לי מול הפנים עם השאלה הזאת!
אתם יודעים מה הייתה התגובה הראשונה שלי? "כן, נמאס לי"
ומה הייתה התגובה שלה? "אז תעשי משהו בנידון" ואז היא המשיכה לדבר על משהו.תאכלס? לא באמת הקשבתי למילים שלה – נפגעתי.
עד עמקי נשמתי. איך את – אמא שלי, מעיזה לדבר אליי ככה?
אמא שלי קיבלה ממני איזו נביחה אופיינית לאותה התקופה, התקופה שבה לא הייתי מוכנה לשמוע ולא לקבל ביקורת, והשיח בינינו נדם למשך כמה זמן.
עבר זמן והכאבים שלי התגברו, החיים הביאו איתם לחץ והמחלה הרימה ראש גבוה גבוה.
באותו היום, היום שהכי כאב לי מכל יום אחר, ביום שבו שום משכך כאבים נגיש לי לא השפיע, ביום שבו המעיים שלי החליטו שהן רוצות להיות כמה שיותר קרוב לאסלה, זה היה יום שבו עשיתי חשבון נפש.
הכאבים היו גדולים מנשוא. והרגשתי שהגוף שלי בוגד בי. ההורמונים השתוללו והראש רץ קדימה. אני זוכרת ששכבתי ליד האסלה והדבר היחיד שעולה לי בראש: זהו.
או שמישהו מוצא אותי ולוקח אותי למיון או שזהו. ברגעים האלה, כשאני שוכבת ליד האסלה, אני עושה חשבון נפש…
מה קרה שם בדרך? מה הביא אותי למצב הזה? איך הגעתי למצב שבו אני שוכבת ליד אסלה ומרגישה את הסוף?
התחלתי להזכר בכל הדברים שלא אמרתי לבעלי…
התחלתי להזכר בכל הדברים שלא אמרתי לחברים שלי…להורים שלי….לאחיות שלי…
להורים שלי…אמא…אמא….למה? אני צריכה אותך. איפה את?
למה זה מגיע לי? איך לא ידעת שזה מה שיקרה לי?
לכתבה המלאה, מוזמנים לחפש את הבלוג שלי בגוגל
תגובות
