אני עוברת טיפולים, נוטלת כדורים, מזריקה משככי כאבים, משנה את עורך החיים שלי מקצה לקצה, מתמודדת עם מצבי רוח קיצוניים, מתמודדת עם כאבים ועם כל החבילה הזאת מצופה ממני (וכמובן שגם הציפייה העצמית שלי בהתאם) לתפקד. 

לתפקד כאישה, כעצמאית, כאמא, כחברה, כבת של… לציפייה הזאת שלי מעצמי וממני יש תרומה לא קטנה למצב החרדות.

לפני כשנתיים הייתה לי את הנפילה המשמעותית ביותר! הייתי אחרי ניתוח לפרוסקופי שני והרגשתי שרמת החרדות והפחדים שלי עולים שלב.

הייתי בבית בזמן ההחלמה, נמנעתי מלצאת החוצה שחלילה לא יקרה לי כלום. נמנעתי מתקשורת וחיבוקים עם הילדה שלי שחלילה לא תראה אותי בכאבים. נמנעתי מעזרה כי אני גיבורה וחלילה שמישהו יחשוב שאני צריכה עזרה.

הרגשתי מועקה בוקר בוקר. הרגשתי שזה גדול עליי. המוח שלי היה כ"כ מבולבל רוב הזמן ולפעמים הרגיש לי שאני על סף התקף לב… ופה החלטתי שאני זקוקה לעזרה.

פניתי לכמה גורמים שעזרו לי בנושא זה, ואחרי שהתקופה הזאת התמתנה והיה אור ברור בחיים שלי, יכולתי רגע לשבת ולנתח את המצב.

להמשך קריאה, לינק בתגובות>