ברגע שקראתי שמשימת שיעורי הבית היא לצאת ל medicine walk,ידעתי שמצאתי מה שחיפשתי. Medicine walk הוא שם הרבה יותר טוב מכל אלו שהצלחתי למצוא ולתת לדרכים שאותן מצאתי כדי להתחבר לטבע ולמצוא בו שקט ולפעמים גם תשובות.

ה medicine walk היו שיעורי הבית שלי, לקראת הקורס שעמד להתחיל.קבעתי לי יום לטיול, ואז אמרתי –רגע, איך עושים ומה עושים ב Medicine walk ?ומה עושה טיול 'רגיל' למדיסין וולק?

התקשרתי אל ליה, המורה שלי השנה, היא אמרה לי 'לשים לב לסימנים'.ואז? 'את כבר תדעי', היא ענתה.עם עוד קצת הדרכה מאתרים שמדברים על 'טיול' כזה,החלטתי שאצא לדרך עם שאלה.

בשנים האחרונות אני יוצאת לטבע, לטיול מסוג אחר, פעם- פעמיים בשבוע. לא לטיול בסגנון מיטיבי הלכת שהייתי יוצאת אליהם. אני יוצאת ובאה אל הטבע כדי למצוא בו שקט, ולראות יותר מהיופי, לפעמים להתחבר אליו, לשמוע, לראות, להרגיש, להיות. חלק ממנו, להרגיש שהטבע הוא חלק ממני.

המון פעמים באתי אל הטבע כדי למצוא תשובה, עכשיו ידעתי שיש שאוכל לקבל תשובה. הסימנים יהיו התשובה שאני מחפשת.עכשיו רק לבחור את השאלה. הייתי יכולה לשאול המון שאלות על הסימפטומים שמטרידים אותי, בעור, בעיכול, על השער: האם יחזור ויגדל?השאלות שעולות ומטרידות אותי כמעט בכל יום, וכמה פעמים ביום. השאלות על התופעות האלו שפשוט עושות את החיים שלי פחות נוחים ופחות פשוטים.

פתחתי את היומן, מצאתי יום פנוי וקרוב, ובפעם הזו, בחרתי לשאול:האם בחרתי בדרך טובה?ל Medicine walk יוצאים לבד. כבר הרבה זמן שנח לי יותר להיות לבד בטבע.כדי ששיחה עם אחרים מסיחה את דעתי מהמפגש האמיתי שאליו אני יוצאת בכל טיול מחדש. המפגש עם הטבע. הפגישה עם עצמי.כי הטבע יודע משהו עלי, מדיסין וולק היא הזדמנות להקשיב לו, ולגלות עוד את עצמי

יש חלקת טבע כמעט פיראית במרחק 25 דקות נסיעה מהבית שלי. אני אוהבת אותה. אנחנו כבר מכירות, כי כבר יותר משנה שאני באה אליה לפעמים אפילו פעמיים בשבוע. ההנחיה החדשה של Medicine walk פותחת לי הזדמנות למפגש שונה, להסתכלות אחרת.יש אינסוף דרכים לעבור חלקת היער הקטנה הזו. ישנם השבילים שכבר הלכתי בהם, ובהם אני רוצה לבקר שוב, לראות מה התחדש ומה השתנה. קיימים אינסוף השבילים שבהם עדיין לא פסעתי. שגם אותם אני משתוקקת להכיר, דרך כפות רגלי, ומבעד לעיני, אולי בהם נמצא הסימן שממתין לי שאגלה אותו. אילו סימנים אגלה היום? מה הם יסמנו לי?קוצר הרוח שלי והסקרנות דוחפים אותי החוצה מהבית בבוקר המוקדם.

עם התרמיל הוותיק שלי, זה שכבר מתחיל לחרוק. שמתי בו תרמוס עם תה ואת הכוס הקטנה, קצת אוכל, כובע לשמש, מקל מקופל, ליתר בטחון. ניתקתי את הטלפון מהרשת כדי שישמש לי לשעון בלבד, ופתחתי את הדלת ליום ולתקווה גדולה שאחזור לפנות ערב עמוסה בחוויות ובתובנות.

שעת בוקר מוקדמת היא שעה נפלאה להתחיל בה יום של חיבור לטבע. הנסיעה שקטה והכביש ריק מנהגים ממהרים. החלק האחרון של הדרך אל היער 'שלי' עובר ליד עצי חורש עבותים. אני אוהבת לפתוח את החלון להקשיב לציפורים מדברות ביניהן. על הלילה שחלף על היום שעתיד. אני מדמיינת לעצמי שזו שעה שבה כולן לוקחות חלק בשיחה הערה. שיחת ציפורי שיר ממלאת אותי תמיד שמחה.אחרי רגע עוף גדול וכהה חולף נמוך מולי, טפריו אוחזים... לא הספקתי להבחין במה. האם הוא הסימן שלי?

עוד נסיעה קצרה והגעתי. בשקט ובזהירות אני יורדת מהאוטו, עומסת את התרמיל על גבי ונושמת עמוק את אוויר ה'יער שלי'. לאט, בעדינות ובזהירות מתחילה ללכת. הציפורים עדיין מרגישות אותי ומשתתקות כשאני מתקרבת. הן עדיין מזהות את הרעש שבי, חשבתי שהרגעתי אותו מספיק, ובכל זאת- הן חשוב בו, הוא מפריע את שלוותן.

פעם פחדתי לצאת ל'טבע' לבדי. בשנים האחרונות למדתי להכיר טוב יותר אותו ואת עצמי. לאט-לאט התיידדתי עם שנינו, ולמדתי להחליף את שאריות הפחד בסקרנות.

ההליכה שלי איטית, מידי פעם אני מתבוננת. פותחת את תשומת הלב לקרוב ולרחוק, מתבוננת ומקשיבה לכל הצדדים, מסובבת את העיניים, הראש, הצוואר, כל הגוף כדי לראות את כל הכיוונים, כדי שכל הכיוונים יראו אותי. 360 מעלות ויותר. עוצמת עיניים כדי לתת לאוזניים לשמוע יותר, כדי לתת לעור הזדמנות לחוש את האוויר, משביו, ריחותיו, מסריו.

התקדמתי מעבר לחלקת היער המוכרת לי. גם חלקת השביל הזו מוכרת לי. עצים, סלעים, תוואי קרקע. אני זוכרת אותם. האם הם זוכרים אותי? השביל לוקח אותי אל צידו האחר של האפיק, חלקת קרקע שפעם עובדה ונעזבה, שרידי קיר בנוי.

לפתע מולי, על קוץ גבוה שיבש, מונחת נוצה לבנה מלאת רוך. בזהירות אני אוספת אותה, מלטפת אותה, היא מלטפת אותי כמה ליטופים משלה. אני מתבוננת בה, כמה רוך ועדינות ויופי וחוכמה. כמה פסיעות משם על שיח קוצני ונמוך- נוצה שניה, אחותה. גם היא מלטפת אותי, אני מתבוננת בה, מגלה את סעיפים המאורכים שיוצאים כמו לאחוז ולחבר אותה אל נוצות הפוך הסמוכות, שיחד חיממו והגנו על הציפור שהיתה שלהן, שהן היו שלה. ברוך אני מניחה אותן יחד עכשיו. שתי נוצות פוך לבנות, את מי יחממו,על מי ישמרו ויגנו היום?

עוד כמה צעדים, ולאורך השביל, כמו קליפות תפוזים, פזורים קוצי דורבן. כולם לבנים, אחד פה, אחד כאן, שניים שם. האם היה זה דרבן לבקן?מלקטת אותן אחת לאחת, כחיצים לאשפה שאין לי, לקשת שלא תיהיה, לכיס הצד בתרמיל שלי.

האם הם הסימנים שהשאיר לי הטבע למצוא בו ולפרש? לבנים כולם? רכים כמו פוך, נוקשים כשער דורבן?

אני ממשיכה, עץ גדול, משוכת פטל, סלע, פרות מתבוננות בי נראות מופתעות: אישה שפוסעת לאט ולבד? כבר נפגשנו בעבר ובכל פעם הן מופתעות מחדש. האם הזיכרון כל כך קצר, או שהפחד מבני-האדם עמוק כל-כך והבריחה היא תמיד הבחירה הנכונה?

המשך הדרך פגשתי אנשים, ושוחחנו, נכנסתי לשתי ברכות מים, וטבלתי עמוק בתוכן, בדרך האיטית חזרה, התיישבתי לרגלי עצים גדולים, וכשחזרתי לחלקת היער המוכרת, באתי אל פינת הישיבה הקבוע שלי, בין גזעי אלה שפורצים מהקרקע, ותומכים את גבי בנוחות, אלו שחזירי הבר באים אליהם להתגרד, לסמן, משאירים עליהם בוץ שיבש.פרשתי שמיכה, שתיתי את יתרת התה, ונרדמתי.

כשהתעוררתי, היער שקט. מוקדם עדיין, הציפורים נחות ולא התחילו את שיחות ההתארגנות ללילה. אני מרגישה בבית. אני מהרהרת בטיול שעשיתי בשעות האחרונות. בסימנים שמצאתי, אני מרגישה שקיבלתי אישור לדרך שבה כבר התחלתי ללכת. עולה בי תחושת סיפוק ואני מחייכת אל תוכי פנימה ואל הטבע שמסביבי. מתמלאת בהוקרת תודה. לשקט, לעדינות, לעוצמה.אני מרגישה שקיבלתי תשובה.נפרדתי מ'היער שלי', עד לפעם הבאה, ואת הדרך חזרה הביתה כשאני בתוך ענן של רוגע, שלווה ובטחון.

יש לי עוד אינסוף שאלות, וברור לי שאת התשובות הכי נכונות ומדוייקות אוכל למצוא רק בטבע, בזכות העושר שלו ובזכות השקט שלי כשאני בתוכו.בשבוע הבא טיול פליאה אחד לשני, כבר סימנתי יום ל medicine walk הבא.