לפני כמה לילות, דיברתי עם איש אחד שהיה לי חכם נורא.

דיברנו הרבה, על אהבות ואכזבות וחתולים.

אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת,

מעריצה בחתולים וקצת גם בי,

זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו,

או מאיזה גובה יזרקו אותם,

הם תמיד יחייכו חיוך חתולי, אדיש ומתנשא

וימשיכו ללכת כאילו כלום לא קרה ואף אחד לא נפל ובטח לא הם.

כשאמרתי את זה לאיש שהיה לי חכם נורא, הוא שתק רגע

ואח"כ ענה, שזה בכלל לא ככה, אלא אחרת לגמרי.

שבעצם, הם נופלים על הגב ונשברים כל פעם מחדש לרסיסים,

אבל הם חתולים ויודעים שזה חלק מהתדמית שלהם

ושכולם מצפים שהם יפלו תמיד על הרגליים

ואז הם לא מראים לאף אחד,

שזה בכלל לא ככה באמת.

האיש הזה לא ראה את הפנים שלי, בלילה ההוא,

כשאמר את המילים האלה וטוב שלא ראה.

כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח,

כשהוא היה מוריד את העיניים,

רואה ת'רסיסים שלי על הרצפה.

ותודה לאמילי עמרוסי Emily Amrusi. שהכירה לי את הטקסט הזה אי שם לפני 25 שנה.... @ בת עין - גוש עציון