אף פעם לא ממש שיתפתי בחוויות המיניות הראשונות שלי, זה לא היה מהסיפורים שרצים לספר לחברים, אבל החלטתי  לשתף חלק כאן, וזו תהיה הפעם הראשונה שבה רוב הזכרונות האלה רואים אור, זה מעט גרפי, ויכול להוות אולי טריגר, אז ממליץ למי שזה עלול להיות בעייתי עבורו לדלג על הפוסט הזה, אבל אני בוחר לשתף את זה למקרה שיש כאן עוד כאלה שהחוויות המיניות הראשונות שלהם, לא בדיוק כללו נרות ועלי ורדים על הסדין ואולי יזדהו.

הייתי בן 19, אחרי כמה שנים כמעט רצופות של דיכאון קטסטרופלי, אחרי 3 חודשים של טיפול פסיכולוגי, שעזר לי להתחיל להתאושש, ונתן לי את האומץ  לצאת מהארון, בחרתי לעשות את זה קודם כל מול הפסיכולוג, להשתמש בו כשפן ניסיונות, זו הייתה הפגישה הכי קשה שהיית לי עם פסיכולוג, התחלתי את הסשן ב- אני רוצה לשתף אותך במשהו, ובמשך כל הפגישה פשוט לא הצלחתי להוציא את המילים האלה מהפה, התפתלתי בכיסא ורק  שתי דקות לפני סוף הפגישה הצלחתי להגיד את זה, אני הומו.

השמיים לא נפלו, הייתי גאה בעצמי, לא יכולתי לחכות כבר לפגישה הבאה, שסופסוף אחרי 19 שנים של בושה ושנאה עצמית אני אוכל לדבר על הנושא הזה שהופך לי את הבטן.

הפגישה הגיע, והפסיכולוג  לא העלה את הנושא, כאילו זה לא קרה, חזר לדבר על הדיכאונות שלי, ואני בזבזתי את כל האומץ שהיה לי בגוף כבר בשבוע שעבר, לא הייתי מסוגל לעלות את הנושא שוב, אבל ההתעלמות הזו כאבה לי מאוד.

הפסיכולוג היה דתי, ועד לאותו רגע לא הרגשתי שזה משפיע באיזושהי דרך על הפגישות שלנו, ואני עדין מקווה שהיה מאוחרי ההתעלמות הזו איזשהו שיקול טיפולי ולא שיקול אחר, אבל האימון שלי בו באותו רגע נשבר.

חזרתי הביתה זועם, אמרתי לעצמי, "אין בעיה, הוא לא רוצה לדבר על ההומוסקסואליות שלי, מעכשיו הדבר היחיד שהוא ישמע עליו בפגישות שלנו זה על סיפורי הסקס שלי עם גברים"

נכנסתי באותו יום לאיזה צ'אט סקס עלוב, הדימוי העצמי שלי היה ברצפה באותה תקופה, למרות שנחשבתי למישהו שנראה טוב, לא הרגשתי את זה בשום צורה אז, הרגשתי דוחה ומזוהם, וגם הכינוי שלי היה משהו בסגנון "צעיר דוחה", בשלב מסויים בחור בן 62 היה מספיק נואש לפנות אליי למרות הניק הלא מזמין, הוא אמר שהוא גר במרכז תל-אביב ונתן לי הטלפון ואמר שאני מוזמן תמיד.

שלושה ימים אחרי זה הייתי בראיון עבודה לשירות לקוחות של חברת אשראי, זה היה נורא ואיום, מליון סימולציות אגרסיביות שהשפילו אותי למוות. יצאתי משם וידעתי ישר שאני מתקשר אליו, בקול רועד אמרתי לו שדיברנו בצ'אט ואשמח לבוא אליו עכשיו, הוא שאל איפה אני נמצא, הסברתי לו והוא אמר -"זה עשרים רגע ממני, מחכה לך" הביטוי הזה "עשרים רגע" החריד אותי, אף בן אדם צעיר בחיים לא יגיד "20 רגע", התעורר בי ישר קול שאמר אתה לא רוצה שמישהו שאומר 20 רגע יהיה הגבר הראשון שיהיה בתוכך, אבל התעלמתי מהקול הזה  וצעדתי 20 רגע עד שהגעתי אליו.

הוא היה שמנמן, נמוך קירח, ומקומט,אבל העיניים שלו זרחו כשהוא פתח את הדלת וראה אותי וזה כל מה שהאגו הפצוע שלי היה צריך לראות, מיד הורדתי את הבגדים והתנפלתי עליו, לא שכבתי באותו יום איתו, אלה עם ההשתקפות שלי בעיניים שלו.

כמובן שהפסיכולוג שלי שמע הכל  על הסקס הזה , על כל ליקוק וחדירה וזירעון שנשפך, אבל התיאבון רק נפתח לי, רציתי עוד מזה, ואחרי שנים של דיכאון אני פתאום רוצה משהו.

אז התחלתי לפגוש כמעט בכל יום מישהו אחר ולפעמיים גם כמה באותו היום, בהתחלה רק מבוגרים אבל ממפגש למפגש, כשראיתי שמתלהבים ממני, התחלתי להרשות לעצמי לגוון גם עם צעירים, ובכלליות הגישה הייתה מי שרוצה מקבל, דעתי על הגבר לא רלוונטית, אם הוא רוצה אותי, מגיע לו אותי.

הגוף שלי סירב להתמסר לחלוטין להרפתקאות האלה, החדירה תמיד מאוד כאבה לי, השרירים שלי סירבו להרפות, מנגנון הגנה אחרון של הגוף שעוד תפקד, אבל הכאב הפך לחלק מהחוויה, בכל לילה אני משאיר כתם דם בסדין של מישהו אחר, קרום בתולים שנולד מחדש בכל יום, נס פך השמן, זה ריגש אותי, הרגשתי דמות מיתולוגית. אחרי שלושה שבועת כבר הפסקתי עם הפסיכולוג, לא הרגשתי שאני צריך אותו יותר, מצאתי פתרון יותר אפקטיבי, יש לי בשביל מה לחיות. 

זה נמשך ככה כמה שבועות עד שהגיע הנפילה, זה היה בצהריים תוך כדי סטוץ, הייתי בהיי רציני לפני ובבת אחת תוך כדי הסטוץ הרגשתי נפילה מטורפת, ביקשתי ממנו לגמור מהר כי אני חייב ללכת וברחתי משם, הגעתי הביתה ופרצתי בבכי מטורף שנמשך שעות, אמא שלי היתה בטוחה שנאנסתי וניסתה בכל הזמן לדובב אותי כדי להבין אם צריך ללכת למשטרה,ניסתי להשתלט על עצמי כדי שהיא תרגע ותרד ממני, אבל פשוט לא הצלחתי בשום צורה לעצור את הבכי, ברגעים האלה של הצלילה מהמאניה יש תחושת אבל אמיתית רגע לפני שאני נשאב לזומביות של הדיכאון. בשבועות אחרי המשכתי להכריח את עצמי לשכב עם גברים בנסיון נואש לשחזר את ההיי, אבל בשלב מסויים הפסיק לעמוד לי, לא הצלחתי להגיע לזיקפה יותר, בן 19 ואימפוטנט, כמה נמוך אני עוד אוכל לרדת.

הדיכאון החמיר לכמה שבועות, שאותם העברתי בעיקר במיטה, עד שהחלטתי לנסות שוב, אבל הפעם ללכת רחוק יותר, לא לחסוך אף פנטזיה, קיצונית ככל שתהיה,  והזיקפה חזרה כמו קסם. אחסוך מכם את ה"הרפתקאות"  שהגיעו אחר כך, ובשלב מסוים גם הביטחון שלי טיפה השתקם וסקס כבר רוב הזמן לא היה צורך קיומי אלה כלי מאוד פשוט וזמין להקפצת מצב הרוח כשצריך.

בכל מקרה כנראה זה מה שקורה כשמשלבים מאניה עם הרים של שנאה עצמית, אני לא יכול להגיד שהזיכרונות האלה רודפים אותי, אני חי איתם בשלום רוב הזמן, לפעמיים אפעלו מתגעגע ומרגיש שאז חייתי באמת ולפעמים סתם עצוב על זה שבשלב כל כך מוקדם של החיים שלי כבר האמנתי שלא מגיע לי משהו יותר טוב.