לקראת סיום כיתה ו' ההורים שלי החליטו להתגרש. החלטה חד צדדית למען האמת מצד אבי. אמי רק רצתה שהוא יחזור והכל יהיה כשהיה. אחרי מספר שנים כשהבינה שהדברים לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו הסכימה לוותר ולסיים את הליך הגירושין. עד אז הייתה להם חברה מצליחה שגלגלה עשרות רבות של אלפים בכל חודש. אבא הכיר את אחת העובדות החברה והבית התפרק. לא רק במובן הפיזי של מיקום מגורי האב, אלא אף במובן הנפשי. אמא כאבה את כאב העזיבה, והאחים גם הם סבלו מאוד מהמציאות החדשה שהתפתחה. ואני. לי לא היה הרבה זמן להתפנות לתחושות הפנימיות שלי. אחי התפרק נפשית ונשלח לאשפוז ואחותי עברה לגור עם האבא. אני נשארתי עם אמא כואבת את הכאב ומבקשת רחמים, וקצת מבט אופטימי לחיים. לא היה לה למי לפנות. הוריה היו ביקורתיים מדי כלפי אבי. אחי היה בצרתו שלו ואחותי נסעה עם אבא. נשאר לה רק אותי. היא ידעה כמו שכל אמא יודעת שאין זה הזמן המתאים להכביד על בנה הקטן עם כל הכאב שלה אבל מה הייתה יכולה לעשות לא היה לאן לפנות. רק אני נשארתי. לא מבחירה, פשוט כי לא היה לי לאן ללכת הייתי קטן מכדי לעזוב את הבית וקשור מדי לאימי בשביל ללכת לגור עם אבי. נכנסתי לתפקיד המעודד של אמא ובכל פעם מחדש שכנעתי את אמא שיהיה טוב בתחילה היה זה שכנוע שאבא יחזור ובהמשך שכנוע שתצליח להעמיד את המצב על הרגליים לבדה. לימים היא הצליחה, ובגדול. על כך אספר בהמשך. לאחר סיום כיתה ו' עברתי לבית ספר חדש. ביטחוני העצמי שנותר בכיתה ג' לא אפשר לי ליצור חברים באופן מהיר במקום החדש ונותרתי לבד. כולם פנו זה אל זה וכבר יצרו לעצמם קבוצות חברים ורק אני לא הצלחתי לגשת לאף אחד וכיוון שלא הייתי חדש במקום אף אחד גם לא ניגש אלי, נעלמתי בתוך הכלל. חוזר למקומי המוכר מכיתה ג'. בודד. בתקופה הזאת עברתי מספר שינויים משמעותיים שהשפיעו על כל משך חיי. האחד הוא טיפול פסיכולוגי שגרם לי להבין שמה שהייתי בכיתה ג' עבר ואינו וכיום מדובר בילד שונה. חברתי יותר, חביב יותר. הטיפול העלה לי את הביטחון העצמי אך מאידך לא שינה דבר במיקום החברתי הנוכחי בבית הספר שכבר הוטבע עלי השם של המוזר המופנם הבודד. השינוי בביטחון העצמי עדיין לא אפשר לי לגשת לאותם אלה שלא ניגשתי אליהם בתחילה משום שהיה נראה לי שיהיה זה מוזר להשתנות מולם פתאום. אך ידעתי שכאשר אגיע בעזרת השם למקום חדש הדברים ישתנו. זה נתן לי תקווה.

בד בבד עם הטיפול הפסיכולוגי והעלאת הביטחון העצמי החלטתי ליצור לעצמי חברויות חדשות במקום המגורים. כאלה שלא מכירים אותי ואין כל בעיה להציג בפניהם את ה"יותם החדש" שיצרתי בעקבות הטיפול. אך לשם כך החלטתי שעלי להיעזר בדבר נוסף. לקחתי ספרים על פסיכולוגיה חברתית והתחלתי לשנות את הגישה שלי לחברה. עד היום הייתי בטוח שעל מנת להתקבל בחברה עלי לתת כמה שיותר ולקבל כמה שפחות. הספרים שלמדתי לימדו אותי שהמציאות אינה כן. מי שנותן הרבה נתפס כחסר ביטחון, זול. מי שלוקח יותר ונותן פחות נתפס כ"סנוב" בשפה המדוברת ומי שמצליח למצוא את האיזון נתפס למנהיג חברתי. התחלתי ליצור לעצמי דמות חדשה שרוצה לקבל יותר ולתת פחות. לועגת לאחר בהומור שנון ומתייחסת רק ל"רציניים שבחבורה" ויודעת לקפח את מי ש"לא בא טוב בעין". במקום לינוק קשר מכל מי שרק מוכן לדבר איתי התחלתי ללמוד לברור למי מגיע להיות איתי בקשר ולמי פחות. הדבר גרם לסביבה לרצות להתקרב אלי כי מי שמתקרב אלי נחשב טוב יותר כיוון שעבר את הסינון הקפדני שלי ונכנס ל"מקובלים" בחברה. המיקום שלי בחברה בסביבת המגורים הלך ועלה עד שהחמצתי לעיתים את הגבול הדק שבין מנהיג חברתי ל"סנוב". אך האמת היא שאין הבטיחון העצמי עלה בעקבות כל זאת אלא היה זה בעיקר שינוי בהתנהגות החיצונית. התחלתי לפתח צורך בסביבה מעריצה על מנת להחשיב את עצמי למישהו. אך מעולם לא הערכתי את עצמי בפני עצמי בהיות אני מי שאני, אלא הכל סבב סביב איך שאחרים תופשים אותי. בעוד התפישה שלי את עצמי נותרה בעינה.

יחד עם הטיפול הפסיכולוגי והשינוי ההתנהגותי בעקבות הלימוד של הפסיכולוגיה החברתית התחלתי להתעמק בחקר המוח המאוהב. הבנתי שאבי עזב את הבית בעקבות התאהבות והדבר היה נראה לי מאוד לא מוכר. לא ידעתי שהתאהבות מסוגלת להביא אדם למצב שהוא עוזב הכל רק בשבילה. התעניינתי מאוד מה היא התאהבות ובעיקר כיצד היא משפיעה לנו על המוח ומשנה הרגלים. למדתי הרבה מספרים שונים כדוגמת "הכימיה של האהבה" ולראות מחקרים והרצאות בTED[1]- בעיקר של [2]ד"ר הלן פישר אנתרופולוגית בעיקר לתחום המוח המאוהב. בעקבות לימודים אלה פיתחתי שיטה מחודשת לטיפול בזוגיות אשר לימים גיליתי שהתורה מצאה אותה עוד לפני. למדתי על ההורמונים השונים המופרשים בהתאהבות וגורמים לתחושת ההתאהבות, במקביל למדתי על הגורמים החיצוניים המשפיעים על ההפרשה שלהם במוח ולמדתי אילו הורמונים אחראיים על שימור האהבה וכנ"ל אילו גורמים חיצוניים ישפיעו על רמת הפרשתם במוח. לפיכך הבנתי כי אם נגרום לגורמים החיצוניים הללו בעצמינו (מגע נכון, אתגר ברמה סבירה, שילוב של תסכול במינון וריחוק בזמנים הנכונים) נוכל ליצור זוגיות כמעט אידיאלית. התחלתי לכתוב מאמרים ואפילו לדבר עם אנשים ולייעץ. אני לא יודע אם זה עבד אבל השם שלי עבר מפה לאוזן אף על פי שהייתי בן שבע עשרה בלבד. אנשים הגיעו ושאלו והתייעצו וסיפרו לחבריהם. תמיד תהיתי האם אני באמת מפתח ומשמר את הזוגיות שלהם או שמא אני בסך הכל נותן להם תקווה וביטחון בלבד והדבר משפיע בצורה עקיפה, עד היום אינני יודע. אך התוצאות דיברו בעד עצמן. נהנתי מזה. הייתי צריך שיצטרכו אותי וזה נתן לי את המענה המדויק. אני חכם, כי זה מה שחושבים עלי, אני נצרך, אני חשוב, אני מיוחד. שונה. כולם רוצים להיות קרובים אלי, כולם רוצים ללמוד ממני. יש אפילו כאלה שהיו רוצים להיות ממש אני. נשמע מוגזם, הייתה מישהי שהייתי צריך לשכנע אותה שאני אדם ושגם אני עושה טעויות לפעמים. אהבתי להיות בקרבת אנשים שמעריצים אותי ותמיד חיפשתי אותם כדי להרשים אותם ולהיכנס למרכז המעגל שלהם. לא היה לי בטחון משל עצמי כולו היה תלוי מאז ומעולם בסביבה וכיצד היא תופשת אותי. בדיוק כמו שסיכמנו בפסקה הקודמת.

[1] http://www.ted.com

[2] הלן פישר היא אנתרופולוגית אמריקאית חוקרת התנהגות אנושית וסופרת עזרה עצמית. (מתוך ויקיפדיה)