בס"ד

הרב ד"ר עוז מרטין בספרו "הכוח הפנימי" מגדיר מונח חדש בתחום הפסיכולוגיה אותו הוא מכנה "אומללות תוצרת בית". במאמר זה ננסה להיכנס לעומק הדברים של הרב ד"ר מרטין ולהבין את דבריו ואת ההבדל שבין האומללות תוצרת בית לאומללות תוצרת חוץ. נדמה שדבריו מתייחסים להבדל שבין אומללות לכאב. ועלינו להבין לשם כך את ההבדל שבין האומללות לכאב.

נראה לבאר הדברים שכאב הוא פועל יוצא של החיים עצמם, הוא דבר בלתי נמנע. כאשר יש לי משהו ואני מפסיד אותו אני חש כאב. אין דרך להימנע מהכאב רק צריך ללמוד לחיות איתו. כאשר הבית שלי ניזוק או הרכב או שאני חווה פיטורין או אובדן של מעמד חברתי, כלכלי או חלילה אובדן של אדם קרוב וכו' אני חווה כאב. הכאב הזה הוא כאב תוצרת חוץ והוא חלק ממהלך החיים הבלתי נמנע ואין לנו כל שליטה בו אלא אך ורק בדרך ההתמודדות איתו.

לעומת זאת האומללות ניתנת למניעה משום שבאה תוצרת פנים, אנו יוצרים אותה בתוכנו. וכך המנגנון פועל. אנו מייצרים בנו חיסרון מסוים ומשאינו מתמלא אנו חשים אומללות. בניגוד לכאב אותו אנו חשים מאובדן של "יש" שנעשה ל"אין" האומללות אינה כן משום שנעשית מתוך חיסרון של דבר שמעולם לא היה לנו עד כה ולא מאובדן של דבר שהיה וכעת איננו. אנו חשים שאנו צריכים דבר מסוים ומשאין לנו אותו אנו חווים אומללות. אנו חשים שאנו זקוקים לחברה מסוימת, לבית מסוים, לילד טוב יותר, לאמא אוהבת יותר וכו' דבר שמעולם לא היה לנו אלא שאנו רואים אותו אצל אחרים ורוצים אותו גם אצלינו וחשים אומללות מכך שלאחר יש ולנו אין.

חברות הפרסום והשיווק מתמחות ביצירת אומללות שהרי תפקידם הוא ליצור חיסרון אצל הלקוח על מנת שהחיסרון שנוצר יוביל לפעולת רכישת המוצר אותו הן משווקות. כיצד זה עובד? פשוט. לנו יש מוצר שלך אין, המוצר הזה טוב וישפר את איכות החיים שלך לכן אתה צריך אותו וכל שלא יהיה לך אותו לא תהיה איכות החיים שלך שלימה כפי שתהיה מרגע רכישת המוצר. האדם המשתכנע איננו חש אומללות אלא להיפך משום שהחיסרון הגיע יחד עם המילוי (פעולת הרכישה) והוא נהנה מחווית רכישת המוצר שממלאת חיסרון שמעולם לא היה עד כה אלא נוצר מעצם הליך המכירה.

באופן טבעי אדם חש אומללות מקשר לא חיובי עם הוריו או עם ילדיו או בזוגיות, או שחש שמעמדו החברתי אינו הראוי לאדם כמותו וכו'. לא בהכרח שפעם היה לו מעמד טוב יותר, זוגיות טובה יותר או קשר חיובי יותר עם ילדיו והוריו אלא שקיים במוחו דימיון אידיאלי שכזה אותו הוא מנסה כל חייו להפגיש עם המציאות הקשה הנמצאת בפער ניכר מהיאדיאל שבדמיונו. הדימיון הזה הוא שיוצר אצלינו את תחושת האומללות. ככל שהפער בין הרצוי למצוי, בין הדימיון למציאות גדול יותר כך האומללות גדולה יותר. על המציאות כפי שהסברנו קודם לכן בעניין הכאב אין לנו שליטה. אבל על הדמיונות שלנו יש לנו שליטה. על כן אל לנו לחפש את שינוי המציאות שיקטין את הפער בין הרצוי למצוי אלא להיפך. להקטין הדימיון ולהתאימו למציאות. לחיות במציאות ולא בדימיון. זה קשה ואינו פשוט כפי שזה נשמע אך האדם שמאמץ לעצמו הגישה הנ"ל כבר בהחלטה זו מתחיל לחיות חיים טובים יותר. חיים בהם הדימיון מתאים עצמו למציאות ולא להיפך.

הרי הדברים ברורי ומובנים אם כן מדוע הדבר קשה כל כך? האמת כואבת. אנחנו נהנים מהאומללות והיא משרתת אותנו לשני עניינים עיקריים. האחד המציאות אשמה ולא אנחנו. הסביבה, ההורים, הילדים, החברה. כולם אשמים, אנחנו מושלמים. השני הוא עצלנות כפייתית האומללות נותנת לנו סיבה מוצדקת להיות "עייפים" ולא להילחם. כי המציאות איננה ניתנת לשינוי וככה זה וזהו. זה אינו מחייב מאיתנו כל פעולה ואנחנו יכולים לשכב במיטה באומללותנו עם סיבה מוצדקת ונכונה מבלי להרגיש חלילה אשמים במצב.

אני מאחל לכולנו שנזכה להגיע לרגע שבו נסתכל למציאות בלבן של העיניים ונגיד לה "אני משלים איתך, ככה, כמו שאת. אני אוהב אותך כמו שאת, את לא צריכה להשתנות בשבילי. אני אתאמץ ואשתנה בשבילך. בואי ונחיה יחד, אני ואת (המציאות) חיים טובים ומאושרים".