כבר 14 שנה אני מתנדבת איתה.

פרויקט יפה של מחלקת הרווחה בישוב שלנו. שעתיים כל שבוע אנחנו נפגשות, היא "אישה חלשה" מוכרת לרווחה, ואני "אישה חזקה" שיכולה לתרום לה מניסיוני וחיי. 4 ילדים היו לה בבית כשהתחלנו, חיתנה שלושה מהם, נולדו נכדים, גם אני חיתנתי את ילדי בתקופה זו וגם לי נולדו נכדי. היא צעירה ממני ב 15 שנה, אבל היתה סבתא הרבה לפני, כי היא חרדית.

הבן הנותר, בן 17, לומד היום בישיבה.

והנה הגיעה הקורונה.

וזו תקופה קשה, תקופה שאישה בגילי יכולה להפסיק להתנדב למען בריאותה, אבל אני שומרת בקנאות על המטלה שלי. עדיין כל שבוע נפגשות. עם מסכות. שותות תה מתרמוס שאני מביאה, בגן ציבורי כשאין סגר, באויר הפתוח. יושבות במרחק כמעט שני מטר זו מזו, ומשוחחות. היא מספרת לי על קשיי היום שלה בעבודה שלה, ואני משתפת אותה באלה שלי. בין לבין מדברים על הקורונה.

היא מבינה הכל. היא קולטת את החדשות מהאוויר, כי אין טלויזיה בבית וגם אין אינטרנט. לובשת מסכה, אבל תמיד על הסנטר.

אני מעירה לה. היא מתנצלת ומעלה אותה על האף, ואחרי כמה דקות, הופ... המסכה צונחת חזרה למקום שבו אין לה שום תועלת.

המשפחה שלי יורדת עלי. למה את חייבת לפגוש אותה דוקא עכשיו? את מסכנת את עצמך ואת כולנו... ואני בשלי, זה חשוב!

היא חרדית. הם אומרים לי. הם לא מבינים כלום, היא תביא לך קורונה. ואני מתעקשת לא להיות סטראוטיפית. אני מדברת איתה בכל פגישה על הנושא, אני מסבירה להם, על הבטיחות, על אחריות אישית. אני דוגמא אישית בשבילה, עם מסכה תקנית שמכסה את אפי ופי כמו שצריך. החלון באוטו תמיד פתוח כשאנחנו נוסעות ביחד כששתינו עוטות מסכות לסופר הגדול,  ואני לא חושבת שזו תקופה מתאימה לנטוש אנשים "חלשים". להפך, היום יותר מתמיד כולנו יכולים להנות מתמיכה.

אז חטפתי אותה!

בערב יום כיפור, הבן חזר מהישיבה. היא דווחה לי ואני לא קלטתי את המשמעות. יום כיפור בא והלך, ובערב סוכות שוב נפגשנו.

וגם הפעם היא מדווחת לי שהבן בבית, חופשה מהישיבה עד אחרי סוכות. הפעם אני שואלת במפורש לגבי מצב הקורונה אצלם בישיבה, והיא מבטיחה לי שהם נקיים. היא בדקה לעומק, היא אומרת לי, הישיבה נקייה. ואני מאמינה. למה לא?

בילינו את השעתיים שלנו בסופר, באמצע קבלתי טלפון מהבת שלה. מודאגת. אמא לא עונה לה. היא אתי, הרגעתי אותה ונתתי לה לדבר עם אמא. הטלפון הוחזר לי אחרי עשר דקות. הטלפון שלה על שקט, התנצלה. לא טרחתי לנקות את הטלפון. וגם השתמשתי בו בהמשך. ניקיתי את הטלפון רק אחרי שעזבה את האוטו שלי. סיימנו את הקניות, הסעתי אותה לביתה, ונפרדנו לשלום. לא שתינו ביחד תה, כי עכשיו יש סגר...

בשש בערב אני מקבלת הודעת ווטסאפ מהמנהלת שלה.

היא מחפשת אותה, היא לא עונה לה בטלפון והיא מאד דואגת לה. "הכל בסדר" אני עונה, אני כבר יודעת שהטלפון שלה מושתק. "אני נפרדתי ממנה בארבע, הבת שלה בדרך אליה מבני ברק", אני מרגיעה את המנהלת" והכל בסדר."

"ומה עם הבן?" שואלת המנהלת, שגם היא תומכת בה כמיטב יכולתה, בימים כתיקונם. ואני מדווחת, "הוא בבית, בחופשה מהישיבה, עד אחרי סוכות".

"את יודעת שהוא מאומת קורונה?" היא שואלת אותי, בום! חשך עלי עולמי.

לא... איך אני יכולה לדעת? לא רק שלא ספרה לי, להפך הבטיחה לי שהכל טוב.

מסתבר שמקום העבודה שלה, שעוסק בטיפול בקשישים, עושה בדיקות קורונה לעובדיו כל שבוע. השבוע, כיוון שנודע למנהלת שהבן בבית מהישיבה, היא דרשה שיבוא גם הוא לבדיקה, וביום שלישי, בבדיקה האחרונה, הבן יצא מאומת. אימו שלילית.

עכשיו כבר לא יעזרו כל התירוצים שבעולם.

• היא נשבעה לי שהיא לא ישנה בבית איתו, אבל אני אספתי אותה באוטו שלי מהבית, ואני החזרתי אותה לבית שלה.
• היא נשבעה לי שהיא עושה כל מה שמשרד הבריאות אמר לה לעשות, אולי, אבל המסכה שלה תמיד על הסנטר.
• היא נשבעה שאין לה מגע איתו, אבל אני יודעת שהם באותו בית. וזאת דירת שלושה חדרים עם מטבח אחד ושרותים אחד, והוא ילד בן 17 שלא עושה מה שאמא שלו אומרת לו לעשות. וחוץ מזה שאני כבר לא מאמינה לה לאף מילה.

אז היא מחוייבת בבידוד, כי היא במגע עם חולה קורונה מאומת.

לא, היא מתעקשת, משרד הבריאות אמר שהיא לא חייבת בבידוד.

וכמוה יש עוד המון אמהות ברחבי הארץ. הן לא בבידוד. גם הילד המאומת לא בבידוד, אלוהים שומר עליהם.

אז עכשיו אני בבידוד מרצון.

נכון שלא הייתי בקשר ישיר עם חולה מאומת, ולכן קופת חולים מכבי גם לא תתן לי בדיקת קורונה, כי אני לא עומדת בקריטריונים, אבל המשפחה בדדה אותי כששמעו את הסיפור.

אז ככה זה כנראה מתנהל בארץ שלנו.

אם הבן שלה חיובי לקורונה, אז גם עוד הרבה מחבריו לישיבה חיוביים לקורונה. ואם הוא בא הביתה ומסתובב חופשי ברחובות (כך ידעו שהוא בא הביתה) גם חבריו באים הביתה ומסתובבים חופשי ברחובות. כך יוצא שכל הסגר הזה הוא לבריאים בלבד. וסופו שתוך שבועיים נשמע, או שלא, על מקרים רבים ומפוזרים ברחבי הארץ , שאם קודם היו מרוכזים בישיבות, עכשיו הם חוגגים את חול המועד לא מבודדים ובוודאי שלא סגורים.

כולי תקווה ש"חיסון העדר", אם יש כזה דבר, יתחיל לעבוד סוף סוף. ואם באמת יש מישהו בשמים שמשגיח עלינו, אז אני מזמינה אותו לקרוא את השורות האלה ולהתחיל לחסן את העדר שלו, כדי שנגמור את החגים האלה חזקים יותר ומחוסנים יותר ולא עם גופות של קשישים שייאספו מהרחובות ויסתמו את בתי החולים כמו שדווח בצפון איטליה בתחילת המגפה.

זהו, כל מה שנשאר לי עכשיו זה לקוות לטוב.

מהתגובות שקבלתי על הפוסט למדתי, ראו בכתבה של מכון דוידסון למדע כאן, שבשביל "חיסון עדר" לקורונה, צריכים לפחות 80% מהאוכלוסיה להחשף לנגיף, ובדרך ימותו לנו מליונים. אז אני לא רוצה להכנס לסטטיסטיקה, ולכן אני בבידוד מרצון.