הבדידות מציפה בי זיכרונות ישנים, 

זה קרה רק לפני ארבע שנים

ועדיין קשה לשכוח, 

להרפות מאותם רגעים 

שגרמו לי לרצות לברוח.

הוא לא היה זר, 

הכרתי אותו, אהבתי איתו

זיכרונות יקרי ערך התחלפו בשניות בסיוטים מתמשכים 

הוא פגע בי, הפך אותי לחפץ 

ואני המשוגעת כי למרות הכל,

הרגשתי כי אוהב אותו לכל החיים. 

הכל נשאר בפנים כי אין למי לפנות 

החברים, מכרים, 

רק מוכרים לי שקרים והבטחות.

אני צריכה כתף 

שעליה אוכל לבכות ולהוציא את הכאב ואת הכעס על עצמי,

שנתתי לזה לקרות, 

והאחריות היא רק שלי.

הייתי תמימה, 

חשבתי שהעולם הרבה יותר יפה

ממה שכתבי החדשות מראים,

אמרתי, לי זה לא יקרה 

בחיים.

ואיפה אני עכשיו, 

פאק לא ככה דמיינתי את שנות הנעורים

"השנים הכי טובות בחיים"

הלב כבר לא שלם והחלקים מפוזרים

על רצפה של בית נטוש

ואף אחד לא נכנס כי כולם נזהרים

למה אותי לא הזהירו?

הוא היה אדם שאיתו שיתפתי את כל הכאב

שסחבתי איתי לאורך כל השנים,

רק כדי שהוא ייצור לבסוף כאב חדש, 

שלא הכרתי

וגם לא שמחתי להכיר.

"מה את מבינה על כאב, על החיים,

תפסיקי לחשוב שאת יודעת יותר מאחרים"

אולי אני לא יודעת יותר 

אבל אני יודעת על הכאב שלי, 

יותר מכל אחד אחר. 

וזה חונק אותי, 

מקשה עליי לנשום, מקשה עליי לישון

והפסקתי כבר לחלום

ואני לא שואפת לפסגה

אני רק מתפללת שאשרוד,

לפחות עד השנה הבאה. 

והסיוטים ממשיכים והזיכרונות מתנקשים בי

ואני על הברכיים מתחילה לאסוף 

חלקים ממני שמישהו אחר העז לשבור

והלב כבר לא רך כמו פעם, הוא קוצני וזהיר

ולפעמים גם בי הוא פוגע, מזכיר לי שאני עוד

בחיים.

אמרו לי להפסיק,

שכואב לראות את הצלקות  

ואני שהתרגלתי, 

כבר מתחילה לאהוב את איך שהן נראות.