בס"ד

הפוסט הזה נכתב אחרי שיחה נוקבת שבו נאמר לי שאני מאמין רק כדי שיהיה לי על מי להשען ועל מי לזרוק את כל הדאגות שלי כדי שלא אצטרך לפחד או לדאוג משום דבר. שבעצם זאת איזושהי זריקת אחריות שכזו.

הבה נעמיק נא קצת הפעם. מוזג לעצמי כוס של מים מבקבוק של יין, להרגיש רציני, אצילי. מרים את הכוס באיטיות ומחזיר אותה לשולחן באותה איטיות, בצורה דרמטית משהו. להרגיש את הנושא הכבד של הפוסט הזה - מה היא אמונה?

אחרי הפתיח השנון נעבור לעניין. בואו נתבונן מתי משתמשים במילה אמונה. אם תעלו לעצמכם מספר דוגמאות תתפלאו לגלות שתמיד כשאנחנו אומרים זאת אנחנו מחביאים בפנים תקווה. "אני מאמין בך" או "אני מאמין בעצמי". נכון שיש את השימוש במילה לשם אחיזת בתפיסת עולם, אך לא על המשמעות הזאת אני מדבר. כאשר אני אומר שאני מאמין במישהו אני למעשה אומר שיש לי תקווה שהמצב ישתפר, או המצב שלו או המצב בזכותו, אבל ישתפר. אחרת אני לא מאמין ובטח שלא בו. כשאני אומר שאני מאמין במישהו אני למעשה מתכוון לומר שאני יודע שיש בו הכוח והאמצעים והנכונות לבצע את הפעולה עליה אני מדבר.

אז מה היא אמונה באלוקים?האמונה באלוקים היא הידיעה שיש בו הכוח והממשלה לעשות בעולם כרצונו ולא זאת בלבד אלא שרצונו הוא הטוב עבור כולנו ולא זאת בלבד אלא שאף יפעל באמצעים הללו לעשות את הטוב עבורינו ושהמצב ישתפר. אמונה באלוקים כלל לא מדברת על הקיום בו בדיוק כפי שכשאני מאמין באדם מסוים אינני מתכוון לומר שאני מאמין שהוא קיים. יהיה זה מעט פוגע עבורו אם לכך התכוונתי משום שהוא מבין שיש צד להגיד שהוא כלל לא קיים. כן כלפי השם. אין מי שלא יודע שהוא קיים. יש הרבה שטוענים כן ואינם מוצאים בתוכם את האמונה בכוח עליון, במשהו מסוים שהוא מעליהם. אין אדם שחושב שאין שום דבר חזק וגדול מהאדם. האדם מדי צנוע, חכם ואמיתי מכדי לחשוב מחשבה שכזו שאין שום דבר שנמצא מעל כוחותיו. איניי בא להסיט לאמונה חלילה. אני בא לומר שיש פה חלון לתקווה. יש אנשים שאומרים שלדתיים קל כי הם יכולים לתלות הכל בשם. זה נכון. כשאתה מאמין בכוח עליון אין שום סיבה להתבייש לומר שזה מחזק את הנפש שלי ושהנפש שלי צריכה את זה ואילולא הייתי מאמין הייתי חס ושלום כמוך. מלא בביקורת על החיים ועל העולם, מלא בראיית הרע ומלא בכעס על כך שהדברים לא מתנהלים כמו שאתה חושב שהם צריכים להתנהל. תגידו לם את זה, אל תתביישו.

אני יש לי את האלוקים שלי, והאלוקים שלי שם בפנים. "יצרתי" אותו באמצעות האמונה שלי. אני משחק במילה "יצרתי" שכמובן שאיני מאמין שיצרתי אותו אלא אני בא להעביר מסר שזה כלל לא משנה אם הוא היה שם לפני שהאמנתי בו או לא. ברגע שהאדם מאמין שיש דבר כזה הנפש שלו מתעצבת. יש מישהו שמנהיג את העולם, לא הכל אני מבין ולא הכל אני יכול להבין. ואיכשהו הכל הוא טוב, הכל למטרה טובה. אז כן. אני אהיה ראש קטן. עדיף להיות ראש קטן בנפש גדולה מאשר נפש מרוסקת בראש גדול.

לפי כל זאת - האם המאמין צריך לעבוד? מה הקשר?! ברור שכן! להיפך האמונה יוצרת אצלו נפש בריאה שמאפשרת לו ללכת לעבוד כמו בן אדם! האם המאמין צריך ללכת לרופא? אני לא מצליח להבין מאיפה אנשים מביאים את השאלות האלה. אין כל קשר בין האמונה לבין המעשים. האמונה היא עניין נפשי! המעשים (ראה ערך - מצוות) תפקידם לבצע שכנוע עצמי לאמונה. אני שם כיפה כדי לשכנע את עצמי שיש אל ששומר עלי. כל מצווה שאני עושה בנויה לשם כך. לא ללכת לרופא או לעבודה זאת אינה אמונה, וזאת גם אינה זריקת אחריות כי אדם לא מסוגל להאמין ברמה כזאת שהוא באמת חושב שהכל יגיע אליו בצורה על טבעית, אל תאמינו לו. זה לא קשור לאמונה, זאת עצלנות.

אז כשיש עניין רפואי הולכים לרופא וכששואלים אותי למה אני לא בוכה מפחד אז כן אמנם אני מפחד אבל האמונה עוזרת וזאת תפקידה. התורה באה להגן עלינו ואיך היא עושה את זה? שומרת לנו על הנפש באמצעות האמונה.

אז כן! אני מאמין כדי שיהיה לי מי להשען עליו, זה נכון! וכדי שלא אצטרך לפחד או לדאוג משום דבר. זה נכון! זריקת אחריות? שטות. הרי ברגע שאדם מחליט שהוא מאמין, לפחות אם הוא יהודי, הוא מקבל על עצמו 613 אחראויות. וכל אלה רק נוספות על בערך 10 מליון (כל היהודים בעולם) האחראויות שהיו גם קודם. אדם שמאמין ולוקח על עצמו את כל דרך החיים התורנית אינו אדם שבורח מאחריות או מקשיים, הוא אדם שרוצה לתקן את הנפש שלו.

מחילה. הייתי צריך לפרוק. אוהב את כולכם,

יותם.