אני עייף.. אז החלטתי לשתף קצת..
הייתי ילד מאוד שונה ולא מקובל חברתית. הדבר גרם לי להרבה טראומה מחברה ומסביבה והפכתי לבודד. בודד מבחירה. לא רציתי שאף אחד יתקרב אלי ושכנעתי את עצמי שהכי טוב להיות לבד. אני לא צריך אף אחד. נכנסתי למחשב והתעמקתי ונטמעתי וטבעתי שם בתוך אני עצמי. עם חברה מתוקשרת, ממוחשבת, מדומינת. שיחקתי במשחקי תפקידים תוך שאני יודע שהמטרה היא לברוח מהמציאות, כי היא קשה לי מדי, היא בודדה. הימים עברו והתגייסתי. המצב החברתי התהפך והייתי לאחד האהובים בכל מקום שעברתי אליו. השתמשתי בהומור וחכמה ופסיכולוגיה חברתית שלמדתי בהיותי בודד והפכתי למסמר בכל מקום שהגעתי אליו. זה משכר, זה ממכר. פתאום בכל מקום שלא הצלחתי להתברג בראש הרגשתי החמצה, הרגשתי פספוס, חוסר מיצוי וכשלון. אבל זה לא היה נשאר לזמן רב, הייתי נלחם, הייתי נאבק. לא חיצונית, פנימית. מבחוץ הכל היה כאילו טבעי, מבפנים כל מהלך מחושבן כאילו אני מנסה לתפוס את כסא ראש הממשלה, כאילו אני מתמודד לבחירות זה מעייף!.
זה מעייף! אבל לא ראיתי צורת חיים אחרת, הייתי בטוח בכל ורידיי וגידיי שאם לרגע לא אהיה לראש ודאי שאפילו לא אהיה לזנב. זה או הכל או כלום, או שאני בראש או שאני חוזר לבדידות. לא יכולתי להכיל זאת, הייתי חייב להילחם. אני על תהום, אם אין לי הכל גם אין לי כלום. הייתי חייב להיות החייל הכי טוב, החבר הכי טוב, לימים התלמיד הכי טוב, המתכנת הכי טוב ואיש העסקים הכי טוב. הייתי חייב להגיע בכל מעגל חברתי לכך שכולם סובבים סביבי וברור לכולם שאני המרכז. להרשים את כולם. זה מעייף! פעם אמר לי פסיכולוג "יש הרבה אנשים במצב שלך, הסיבה שהם לא נכנסים למירוץ המעייף שלך זה שהם יודעים שאין טעם להתעייף זה לא יועיל. אצלך היכולות שלך עובדות לרעתך כי כשאתה מתעייף אתה מצליח ואתה נכנס למעגל מרדף אחרי ההצלחה בכל מקום כל הזמן".
ואז זה קרה. ברגע אחד הכל התנפץ. התקף חרדה הגיע והזכיר לי שסך הכל זה הכל שטויות. כל המרדף השטותי הזה שנובע מהחרדה להיות לב להיות בודד כמו שהייתי בילדות. זה היה בסך הכל שלוש שנים ורק בגלל שקפצתי לכיתה א' כשלא הייתי מוכן כי הצקתי להורים שלי שאני רוצה לעלות לכיתה א' והיה ברור לכולם שאני קטן מדי. אבל כלום לא עזר. התעקשתי. נלחמתי. כמו שאני יודע. ועליתי לכיתה א' כשכולם רמות הרבה מעלי. כולם חשבו שאני אוטיסט. גם אני. הביטחון העצמי והערך העצמי בשפל והנה מתחיל מסע של שלוש שנים של התעללות חברתית שהולכות להשפיע עלי לכל משך חיי. עד היום לא עוד. התקף החרדה היה כל כך חזק וכל כך חסר פרופורציות למציאות. דווקא בתקופה שכולם כל כך סובבים סביבי ומעריכים ומעריצים את ההתקדמות שלי בכל התחומים ואת האכפתיות מכולם. דווקא אז מגיע התקף חרדה שמא כולם יעזבו אותי ואהיה לבד? על מה ולמה?
אני עייף ממרדפים, אני עייף מפחדים, אני עייף מחרדות. אני רק רוצה לחיות חיים פשוטים, נחמדים, טובים. לראות את הטוב, לראות את מה שיש, ולא לפחד ממה שלא יהיה ולא יקרה.
לא יודע אם הייתי ברור או מובן. אני שיתפתי והאמת שזה באמת מרגיש טיפה יותר טוב עכשיו.
תודה רבה לכל הקוראים והמגיבים.
אוהב אתכם,
יותם.
o0O0oO0o
וואו יותם. רק מעצם הקריאה אני יכולה להרגיש משהו מהתשישות והעייפות שאתה חש, שנלוות למירוץ המטורף הזה שרובנו שותפים לו. נשמע שממש לא קל, אבל גם רואה את הכוחות הגדולים שלך, ואת זה שאתה מתקדם ולא מוותר. יכולה לומר שהכתיבה שלך כאן וגם בפוסט ובתגובות כנה ומרגשת אותי.. מאחלת לך שתצליח להתמיד בטיפול ובהתבוננות ותשיג את החיים שאתה מחפש, ואיזון בריא ומדוייק לך.. שמחה שהשיתוף גרם לך לקצת הקלה:) תמשיך לשתף, טוב לקרוא מה שאתה מביא.
למען אחיי ורעיי
תודה רבה על התגובה היפה והמאוד מרגשת. אני משתדל להיות כנה. אני מחפש כמו שאמרתי, את החיים הפשוטים. בלי המרדף. אבל אני חייב לומר שאני עדיין לא שם. כחלק מהכנות שלי אני לא משקר לעצמי, אני עדיין חי את המרדף. גם פה. אני מתבונן כמה תגובות יש לי, האם נהנים ממה שיש לי להביא וכו'. אני מחכה לרגע שאוכל ליהנות מזה בשקט, בלי פחד וחרדות ולהפנים שיכול להיות שאוהבים את מי שאני באמת ולא את מי שאני חושב שאני צריך להיות. לכן התחלתי להשתדל פשוט להיות כנה ואמיתי. להיות אני. להוכיח לעצמי שאפשר לאהוב אותי גם ככה. כמו שאני, כמו שאני באמת, בלי מסכות, בלי מרדפים. להיות כנה.
קתרין1
שלום רב, שלשום התראיינו- נועם (חבר ותיק בקבוצות החברתיות של לבב) ואנוכי (קתי- מנהלת הדרכה בלבב) בתוכניתו של אסף דולינגר ברדיו החברתי שנקראת "יחסים" , התראיינו בדיוק על הנושאים האלה - נועם שיתף את סיפורו האישי בתוכנית וכן סיפרנו על הפעילות של העמותה המקסימה שלנו, על דרכים להגדיל את המעגל החברתי ולבסס מערכות יחסים, מצרפת לך קישור לתוכנית המוקלטת
ציפור אש
סה"כ אני חושב שהבקשה לך היא הבקשה של כולנו. דבר אחר, נראה שההתמכרות ל"ראש החבורה" היא סוג של פיצוי על אָבְדַן החברה הבריאה בזמן ילדותך. אינני פרופסור, וגם לא פסיכולוג, אלא רק אחד שמנסה להסתכל בשחור שבעיניים, לא בלבן. חוויתי ועדיין חווה חוויה דומה לשלך, רק שאני איגדתי סביבי רשת קטנה של שלושה חברים קרובים ששומרים עליי מלאבד את זה. אם יש משהו שהייתי יכול לאחל לבן אדם הוא שיהיו לפחות שני אנשים קרובים אליו שיתמכו בו.
למען אחיי ורעיי
תודה רבה על התגובה! ובעיקר על העצה אני חושב שזה באמת חשוב. אשים לב לזה יותר. באמת עזרת לי המון, שוב תודה.
אינטרוספקטפובי
מקסים ששיתפת. אני חושב שהסיפור שלך הוא סיפור של הרבה מאוד אנשים, הפחד מכישלון מניע עצום להצלחה. הרבה אנשים מפורסמים הם בעצם חרדתיים, חרדת נטישה, חרדה מכישלון - זה הרבה יותר נפוץ ממה שאתה חושב. אני חושב שהדרך להתמודד עם כך זה להבין שאתה מספיק, שאתה בסדר גם אם נכשל, שזה בסדר לאהוב את עצמך - גם כשאתה לא במיטבך. אגב יש טיפול פסיכולוגי מסויים שיתאים לך יותר, אהבה בלתי מותנית. המון בהצלחה יותם ותודה על השיתוף:tmbsup::