הייתי ילד מאוד שונה ולא מקובל חברתית. הדבר גרם לי להרבה טראומה מחברה ומסביבה והפכתי לבודד. בודד מבחירה. לא רציתי שאף אחד יתקרב אלי ושכנעתי את עצמי שהכי טוב להיות לבד. אני לא צריך אף אחד. נכנסתי למחשב והתעמקתי ונטמעתי וטבעתי שם בתוך אני עצמי. עם חברה מתוקשרת, ממוחשבת, מדומינת. שיחקתי במשחקי תפקידים תוך שאני יודע שהמטרה היא לברוח מהמציאות, כי היא קשה לי מדי, היא בודדה. הימים עברו והתגייסתי. המצב החברתי התהפך והייתי לאחד האהובים בכל מקום שעברתי אליו. השתמשתי בהומור וחכמה ופסיכולוגיה חברתית שלמדתי בהיותי בודד והפכתי למסמר בכל מקום שהגעתי אליו. זה משכר, זה ממכר. פתאום בכל מקום שלא הצלחתי להתברג בראש הרגשתי החמצה, הרגשתי פספוס, חוסר מיצוי וכשלון. אבל זה לא היה נשאר לזמן רב, הייתי נלחם, הייתי נאבק. לא חיצונית, פנימית. מבחוץ הכל היה כאילו טבעי, מבפנים כל מהלך מחושבן כאילו אני מנסה לתפוס את כסא ראש הממשלה, כאילו אני מתמודד לבחירות זה מעייף!.

זה מעייף! אבל לא ראיתי צורת חיים אחרת, הייתי בטוח בכל ורידיי וגידיי שאם לרגע לא אהיה לראש ודאי שאפילו לא אהיה לזנב. זה או הכל או כלום, או שאני בראש או שאני חוזר לבדידות. לא יכולתי להכיל זאת, הייתי חייב להילחם. אני על תהום, אם אין לי הכל גם אין לי כלום. הייתי חייב להיות החייל הכי טוב, החבר הכי טוב, לימים התלמיד הכי טוב, המתכנת הכי טוב ואיש העסקים הכי טוב. הייתי חייב להגיע בכל מעגל חברתי לכך שכולם סובבים סביבי וברור לכולם שאני המרכז. להרשים את כולם. זה מעייף! פעם אמר לי פסיכולוג "יש הרבה אנשים במצב שלך, הסיבה שהם לא נכנסים למירוץ המעייף שלך זה שהם יודעים שאין טעם להתעייף זה לא יועיל. אצלך היכולות שלך עובדות לרעתך כי כשאתה מתעייף אתה מצליח ואתה נכנס למעגל מרדף אחרי ההצלחה בכל מקום כל הזמן".

ואז זה קרה. ברגע אחד הכל התנפץ. התקף חרדה הגיע והזכיר לי שסך הכל זה הכל שטויות. כל המרדף השטותי הזה שנובע מהחרדה להיות לב להיות בודד כמו שהייתי בילדות. זה היה בסך הכל שלוש שנים ורק בגלל שקפצתי לכיתה א' כשלא הייתי מוכן כי הצקתי להורים שלי שאני רוצה לעלות לכיתה א' והיה ברור לכולם שאני קטן מדי. אבל כלום לא עזר. התעקשתי. נלחמתי. כמו שאני יודע. ועליתי לכיתה א' כשכולם רמות הרבה מעלי. כולם חשבו שאני אוטיסט. גם אני. הביטחון העצמי והערך העצמי בשפל והנה מתחיל מסע של שלוש שנים של התעללות חברתית שהולכות להשפיע עלי לכל משך חיי. עד היום לא עוד. התקף החרדה היה כל כך חזק וכל כך חסר פרופורציות למציאות. דווקא בתקופה שכולם כל כך סובבים סביבי ומעריכים ומעריצים את ההתקדמות שלי בכל התחומים ואת האכפתיות מכולם. דווקא אז מגיע התקף חרדה שמא כולם יעזבו אותי ואהיה לבד? על מה ולמה?

אני עייף ממרדפים, אני עייף מפחדים, אני עייף מחרדות. אני רק רוצה לחיות חיים פשוטים, נחמדים, טובים. לראות את הטוב, לראות את מה שיש, ולא לפחד ממה שלא יהיה ולא יקרה.

לא יודע אם הייתי ברור או מובן. אני שיתפתי והאמת שזה באמת מרגיש טיפה יותר טוב עכשיו.

תודה רבה לכל הקוראים והמגיבים.

אוהב אתכם,

יותם.