בס"ד

לאחרונה יצא לי לתהות מה מביא אותי לידי מוטיבציה. אמא שלי עבדה רבות להעלות המוטיבציה של אחי, ופתאום יצא לתהות מה היא בכלל מוטיבציה. הרי כשיש לאדם מוטיבציה לעשייה ובכלל כשאדם בעשייה הוא נהנה, אף אם לא מעצם העשייה אלא מהתוצאות שלה. אנחנו חיים בעולם של תוצאות ולצערינו אלו מגיעים רק כתוצר של עשייה. אבל עשייה טובה. אחי זמן רב לא חי חיים עצמאיים והיום הרבה בזכות העבודה של אימי במה שהיא קוראת "אמא מקדמת החלמה" בדרך של "בית כמקום שיקומי" הוא הצליח להגיע למוטיציה לחיים עצמאיים, הוא באמת רוצה חיים עצמאיים. הוא הניע בעצמו את הדרך לדירה משלו ובכל זמן מה הוא מבקש מאימי להפסיק לשלם לו על עוד עניין מסוים, וליטול אחריות על עוד ועוד תחומים בחייו. אני נפעם מהעצמאות של אחי. ואף אחד לא ישכנע אותי שזה לא הוא אלא התרופות.

התרופות לא מביאות אדם לחיים עצמאיים, כי עצמאות היא היפך התלות וכשאדם נתלה, זה לא משנה אם זה באנשים או בתרופות, הוא אינו מצליח להגיע לחיים עצמאיים. ואיני חלילה מדבר נגד התרופות אלא ההיפך התרופות הן המאזנות את האדם להגיע למקום הפנימי אמיתי שלו וכל אדם במקום הפנימי האמיתי שלו רוצה את העצמאות. לכן העצמאות אמנם היא כלי לאמדן הצלחת התרופות אך לא משום שהעצמאות היא עצמה תוצאת התרופות אלא שהיא מהווה הוכחה לכך שהתרופות החזירו את האדם למקום הבחירה האמיתית שלו, למקום בו הוא יכול לחוות את עצמו באופן נפרד מהשאר. יש אותי ויש את השאר, יש לי רצונות, יש לי שאיפות, יש לי מטרות. אני יכול להשתמש בסביבה ככלי לרצונות ולשאיפות שלי אבל אני אדם עצמאי שונה, נפרד, מיוחד. וכשהאדם מגיע לתובנה הזאת הוא באמת רוצה את החיים שלו. ולחיות אותם באופן נפרד ושאינו תלותי באנשים אחרים אלא "משתמש" באנשים האחרים למלא את הרצונות, ואף שהמילה "להשתמש" באחרים עשויה להשמע שלילית אין האמת כן, משום שכל אדם רוצה להרגיש בנתינה ומשמעות ואחריות כלפי האחר ורבות הפעמים שה"שימוש" בסביבה הוא לשם כך ז"א להיות נותן, אחראי ומשמעותי עבור אחרים.

מההתבוננות על אחי ועל התהליך שהוא עובר לחיים עצמאיים למדתי הרבה על מוטיבציה וכיצד בונים אותה והתחלתי להתבונן בעצמי ולתהות באילו נקודות אני נתלה באחרים במקום לראות את הנפרדות ואת המיוחדות שלי ולחפש את נקודות החוזקה והחולשה אצלי על מנת לדעת לעבוד איתם כדי להגיע לחיים עצמאיים עוד יותר. למדתי למצוא תחביבים רבים שלא הצלחתי לראות אותם קודם כמו התחביב לכתוב ולשתף, ליצור, לצייר, ללמוד ועוד ועוד. ולמדתי לשים לב יותר לעשיית הדברים שעושים לי טוב שמבדילים אותי מהסביבה ובד בבד מחברים אותי אליה בצורה של נתינה אחריות ומשמעות. להרגיש מיוחד כי כל אחד בתוך תוכו רוצה להרגיש מיוחד. וכל אחד בתוך תוכו יודע שהוא כזה רק לא תמיד אנחנו רואים את זה, וכשאנחנו רואים את זה אנחנו מתמלאים מוטיבציה להוציא זאת לעולם. כאשר מצד אחד אנחנו מיוחדים ונפרדים מהשאר במיוחדויותינו ומאידך מחוברים באמצעות הביטוי שאנחנו נותנים למיוחדות שלנו בתוך הקשר עם הסביבה. מקווה שיצאתי מובן.

על כל פנים זאת אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב כאן ולשתף בעובר עלי. אני חושב שכל אחד מהנמצאים כאן הוא מיוחד בפני עצמו, יש לכולם כאן כוחות שאין להרבה אנשים, גבורה ועצמאות שלא כל אחד רואה. אמר לי כאן אחד מהקהילה המדהימה הזאת שלעיתים המתמודד יכול להיראות חריג משום שהוא מתקדם לאט יותר ואנשים רואים בכך בבורותם חולשה, אך זה אינו נכון, אלא ההיפך הוא הנכון. משום שהמתמודד אדם חזק מכל אדם אחר הקדוש ברוך הוא נתן לו משא כבד משל האחרים ועל כן הוא הולך לאט יותר משום שהוא סוחב משקל כבד בהרבה, משקל שאנחנו עם כל הרצון הטוב איננו מסוגלים לסחוב, אבל הוא כן. עובדה.

תודה רבה לכל הקוראים ולכל הקהילה הנפלאה הזאת ולכל הגיבורים שמלמדים אותנו על החיים ועל נפש האדם ועל הטוב שיש בעולם ועל כוחות הנפש שיש לכל אחד מאיתנו ועל המיוחדות שבכל אחד מאיתנו ומלמדים אותנו להיות אמיתיים יותר, כנים יותר, לא רק כלפי הסביבה אלא במיוחד אמיתיים יותר כלפי עצמינו. מלמדים אותנו להיות בני אדם.