דיברתי על הנושא בפוסט הקודם, אך רובו ככולו צונזר בצורה די בוטה.. אבל עיבוד זה חלק מהתהליך אז אבחר למצוא את היתרון שבלחזור על עצמי:)

יוזף ברויר, מורו של פרויד, ומי שהמציא את התרפייה בדיבור היה הפסיכולוג הראשון לחוות את התופעה המוזרה אך המוכרת באופן כמעט קלישאתי- המטופלת שלו התאהבה בו. יוזף חברינו פחד מהתופעה מאוד. הוא מבחינתו ניסה להקל כאב של מטופלת ולתדהמתו מצא את עצמו חווה הערצה ויחס שלא ציפה או קיווה לקבל ולכן החליט לפרוש מן הטיפול. לעומתו, תלמידו זיגמונד חשב דווקא אחרת. במקום שבו מורו ראה סיכון אתי, פרויד דווקא מצא דרך מצוינת להבין את המטופלת באופן חד ויסודי יותר. 

אז למה אני מספרת לכם את תולדות הטיפול הפסיכולוגי הראשון? כנראה כי חשוב לי להבהיר קודם כל (בעיקר לעצמי) שאני לא משוגעת ושזה משהו שקורה. קורה כל כך הרבה שזה קרה עוד אי שם בטיפול המקורי שהביא את פרויד להמציא את הפסיכואנליטיקה מ"אפס". (אני חלק מההיסטוריה לא משוגעת עם תעודות סבבה?!)

בכל מקרה... התאהבתי בפסיכולוגית שלי. ואני תוהה למה.  יש הרבה סיבות שקופצות לי לראש אבל לא משנה כמה ניסיתי לענות לעצמי אני תוהה אם זה בכלל משנה גם אם אדע את התשובה.

הסיבה הראשונה שעלתה בעייניי היא שהיא כל מה שלא היה לי בעבר. לגדול עם הורים שמעולם לא ניסו לטפל ולדאוג זה לא פשוט. והנה באה לה אישה עם רגש ויכולות הכלה. עם הבנה משמעותית של מי ומה אני עוד לפני שאני בכלל מבינה בעצמי. איך לא להתאהב? להרגיש כלפי אדם שנמצא שם בשבילך זה כל כך בסיסי, אז כשזה מגיע עם כזאת טוטאליות ורוך.. הגיוני לי שזאת הסיבה. ואם זה כך, הרי שכל מה שעליי לעשות זה להתחזק מעט בפניי עצמי וליצור קשרים מעצימים נוספים בחיי. וברגע שאשרגיש מספיק חזקה להתמודד לבד בלי תלות בדמות חיצונית אני מניחה שאוכל להתגבר על המצב הזה.. לא?

הסיבה השנייה (היא פחות חביבה עליי) היא שאני מנסה לפגוע בטיפול. אולי באופן לא מודע יש לי הצורך לפגוע בקשר הטיפולי בכדי לוודא שגם הטיפול לא יתקדם. אני כל כך מפחדת לקום לבד על הרגלייים. העולם הזה כל כך מפחיד בעיניי כמו גם כל מי שבתוכו. אתם מבינים, האנשים שפגעו בי הם לא זרים גמורים, לא אוייבים חסרי פנים- הם היו האנשים הכי קרובים אליי, אנשים שהאמנתי שהם טהורים. אז עכשיו הציפייה היא שאלמד לסמוך על אנשים שמראש לא מובטח לי שהם טובים? אחרי שאלה שהכי אמורים להיות שם הוכיחו שאי אפשר לסמוך על אף אחד? נא.. הרבה יותר קל פשוט לדפוק את הטיפול.. הרבה יותר קל להרוס משהו לפני שיהיו ל צ'אנס להרוס אותי באמת.. 

והסיבה השלישית.. אותה אני שונאת יותר מאת כולן.. מה אם אני פשוט מאוהבת? בסוג הטיפול שלי (DBT) המטפלת תופסת מקום בינאישי מאוד גדול. היא מספרת על חייה ומביעה רגשות ומחשבות.. הכל באופן מאוד מכוון, הרעיון הוא להחזיר את האמון באנושיות שלנו כבני אדם על ידי כך שחווים את הצד המטפל כבן אדם.. אבל במקרה האישי שלי, אולי נחצה איזשהו גבול? מה אם אני לא אוהבת כי היא מטפלת, מה אם אני לא רוצה להרוס את הטיפול, מה אם אני מתמוגגת מהדברים הקטנים שהיא אומרת ועושה כי זה פשוט המצב? והסיבה הזאת מפחידה אותי יותר מהשאר באופן כל כך תהומי מהסיבה הפשוטה שזה פשוט לא יכול לקרות. עזבו רגע שהיא סטרייטית. ונשואה. ומנסה כבר תקופה להביא ילד לעולם (מה ששובר לי את הלב הרבה יותר ממה שזה אמור, כי פאק אם יש מישהי שצריכה היות אמא זאת היא והמחשבה שהיא עוברת את התהליך הנוראי הזה פשוט מעיקה לי על הנשמה.. אבל מבינים את הבעיה בלהגיע לטיפול ולחשוב עלייה ועל האם היא נאלצה לדקור את עצמה היום בשביל עוד טיפול פוריות..?!). כל הסיפור הזה מייגע.

אני מוצאת את עצמי חושבת עלייה במהלך היום ואז מנסה לשאול את עצמי למה. האם אני במצוקה עכשיו וחושבת עלייה כי אני זקוקה לעזרה? או שאני מתגעגעת? ונגיד ואני מתגעגעת.. אני מתגעגעת לאדם שהיא או לדמות הטיפולית והתומכת? מה היא בשבילי? אדם בלתי מושג או דפוס? וזה משנה בכלל? הרי אני רוצה אותה.. תהיה הסיבה כשתהיה,. אני מרגישה כלפייה מספיק כדי להרגיש את הכאב שלה, מספיק כדי לכאוב בעצמי את העובדה שזאת אשלייה שאהיה חייבת להתעורר ממנה מתישהו.. אז מזה משנה בכלל למההה התחושה.. היא פה.. ולא נראה שהיא הולכת לשום מקום..

עכשיו לניוסיונות הפיתרון: חשבתי על להחליף פסיכולוגית. אבל אני לא רואה עולם שבו אני מצליחה להגיע לאותם שלבי פתיחות והסתמכות. חשתבי על לפתוח מולה את הנושא  (שכבר די עשיתי, אבל במילה או שתיים ולא מעבר) אבל החשש הכי גדול הוא שהיא תיקח א זה לקום קריפי ומיני וחשוב שאני מפנטזת עלייה כשבפועל מה שקורה פה הוא הרבה יותר עמוק מזה.

בקיצור עוד בעיה לאוסף:) שיהיה אחלה סופ"ש