שלום ד"ר סגל
אני בת 57, שכלתי בת לפני עשר שנים, יש לי הורים בני 81 ו-85 חולים ואני חולת פרקינסון.
ההקדמה באה לספר כי אני בעצם מתמודדת עם הנושא , יום יום.
במידה רבה אינני מפחדת למות כי אם הבת שלי עברה את זה אז גם אני יכולה,, ויש לי סיכוי לפגוש אותה כי אני מאמינה בגלגול נשמות.. (ד"ר מייקל ניוטון) ראיתי כיצד בתי סבלה עד שהמוות גאל אותה מיסוריה- היא מתה בגיל 28 מסרטן המעי הגס), אני רואה את הורי מאבדים את מאור עיניהם, את שמיעתם הכי גרוע את זכרונם וצלילות דעתם.. ואני חושבת שזה גרוע מן המוות, מאבדים צלם אנושי, הופכים למשהו אחר, הדמות שהיתה כלכך הרבה שנים נעלמת וצצות רק התכונות הקשות והרעות.. אני חושבת שהחיים הרבה יותר מפחידים, חשים. חשים פחד חשים כאב  צריכים להתמודד עם מחלות גופניות ונפשיות. המוות הרבה יותר קל אתה לא צריך לעשות כלום.
על פיו ניוטון, גם מעבירים אותך שלבים בהתאם ליכולתך וכמה שזה יקח.. (כי באין סוף אין משמעות לזמן) עד שחוזרים הנה... (השד, או אלהים יודעים למה).
אבל ... א ב ל..
המוות גם מפחיד..
מי הבטיח לנו שאכן באמת קיים גלגול נשמות מי באמת הוכיח כי הנשמה נצחית היא?
והמעבר? המעבר מפחיד.. האם גלגול נשמות קיים רק לאחדים מאיתנו? יחידי סגולה?
ובכל זאת איש עדיין לא סיפר לנו מתוך פיו הגשמי מה עושים שם? כיצד חיים ללא גוף?
....
לא רוצה לסבול לפני המוות. לא כאבים פיזיים כמו הבת שלי.. לא איבוד הצלם האנושי כמו ההורים שלי.. ואם יקרה משהו  נא לא להחיות!!!

מי שעסוק הרבה בעולם הבא הוא הסופר (הדי צעיר) אופיר טושה גפלה... ספרו שזכה בפרסים, "עולם הסוף"  שווה קריאה
http://www.madaf-gadol.co.il/Main/BookPage.aspx?BookId=1674

לכל נושא ההתמודדות עם המוות אני ממליץ על ספריה של אליזבת קובלר-רוס. ההנחה היא שבקרב חולים סופניים קיימת הידיעה כי המוות קרב גם אם לא נאמר במפורש ע"י הצוות הרפואי או דובר על כך עם בני המשפחה. ברגע שהחולה הסופני רואה שקיים פחד של הסובבים אותו מלהעלות את נושא המוות, הוא לוקח "אחריות" ומשתף פעולה עם הסוד. שמירת הסוד משמעותה עומס נוסף על החולה והגברת התחושה שאין יכולים להבין ולהכיל את אשר הוא מתמודד עימו. בהמשך הסוד הזה יכול למנוע מן החולה לבצע תהליכי פרידה ולנצל הזדמנויות לסיים "עניינים לא-פתורים" (לפי הגשטאלט וגישתה של קובלר-רוס).
במידה וקשה להעלות את הנושא (ואכן הוא בעייתי, אחת ההנחות היא שאנו חיים את חיינו בשלווה מכיוון שאנו מצליחים להדחיק את נושא סוף החיים. מכאן ניתן להבין עד כמה קשה לשוחח על כך גם שיש לכך מקום וצורך) ניתן להיעזר בפסיכולוג רפואי. הפסיכולוג הרפואי זמין למטופל כמו גם לבני משפחתו והצוות הרפואי. לאחרונה, מתוך הכרה בצורך של פסיכולוג רפואי במצבים הללו, ישנה הנחייה מחייבת של משרד הבריאות למעורבותו של פסיכולוג רפואי במחלקות ההוספיס.

תודה לדינה ולערן על התגובות, אבל תודה גדולה במיוחד לג'ו (?) ששיתפה אותנו בעמקי ליבה.

קראתי השבוע משהו בעיתון (כן, מנייר) שחשבתי שמאוד ראוי לפרסום כאן. במוסף "סופשבוע" של מעריב התפרסם ראיון על דב לאוטמן ע"י שרי מקובר-בליקוב. מר לאוטמן שם מאוד מוכר בציבור הישראלי. תעשיין, לשעבר נשיא התאחדות התעשיינים, וחתן פרס ישראל לשנת תשס"ז על מפעל חיים. בשנים האחרונות מר לאוטמן, שהוא היום בן 74, מקדיש את מירב זמנו ומרצו לפעילות ציבורית וחברתית, בעיקר בתחום החינוך ובעידוד הדו-קיום בין יהודים לערבים.
עד כאן - סיפור שגרתי של איש עסקים מצליח. אבל יש מרכיב נוסף בביוגרפיה של מר לאוטמן - הוא סובל מ-ALS, מחלה ניוונית של מערכת העצבים שמסתיימת במות החולה כתוצאה משיתוק של שרירי הנשימה.

שימו לב לשאלה האחרונה בראיון ולתשובתו של מר לאוטמן:

מקובר-בליקוב: "השארת הוראות למקרה שתגיע, חלילה, למצב סיעודי (מר לאוטמן משותק לגמרי ב-4 גפיים ולכן כבר במצב סיעודי; נראה שכוונת המראיינת למקרה בו יזדקק להנשמה מלאכותית או לטיפולים מצילי חיים אחרים - מ.סגל)
לאוטמן: " ... אני מנסה לשחזר מתי שכבתי פעם אחת במיטה וחשבתי על הסוף. אני הרי נמצא עם עצמי לפעמים. לא זוכר. לא מודאג. אני מאמין שזה לא יקרה, ואם יקרה - שאתגבר. פעם שאלו אותי מה לעשות אם יגיע הרגע שבו אם לא יחברו אותי למכונת הנשמה - אמות. על-פי החוק, מותר לחולה להורות בצוואתו על אי-רצון להנשמה מלאכותית. במחלה שלי אפשר לחיות לנצח עם תזונה ועם הנשמה. אמרתי - תרדו מזה. מפני שהראש, הראייה, השמיעה, חוש הריח והדיבור עובדים, שווה להמשיך לחיות. אמרו לי - זה לא איכות חיים, אולי תרצה להתנתק. אמרתי - לא. אני סקרן. שווה לי להיות משותק לגמרי רק כדי לראות את נכדי גדלים, לשמוע חשדות ואולי לראות את השלום."

כל מילה נוספת מיותרת.
שבוע טוב!