אף פעם לא הייתי חרדה לגוף שלי לפני כן.. יש משהו בלחיות ב"מצב הישרדות" שמונע מאיתנו להתייחס לכאב הפיזי.. ובכללי תמיד הייתי בנאדם נמנע.. דיסוציאציות הן מנת חלקי בעולם הזה ויש לי מספיק בכדי להאכיל מחצית מהילדים באפריקה. 

אבל להתעורר לכאב הזה פתאום זה פשוט הזוי. לדעת שאולי המצב הוא כרוני ואפילו יחמיר כואב אפילו יותר. 

לדעת שאין לי כוח לטפל בעצמי ושאין אף אחד שיעשה את זה למעני זורע פחד שעוד לא הכרתי. אני מתחילה להתבגר. לא נפשית.. אני עוד ילדה קטנה על פי כל הגדרה.. אבל תפיסתית.. משהו מתעצב שם באזור שבו היתה נאיביות ואמונה. מאין פחד תהומי כזה לדברים שהיו כל כך ברורים לי בעבר. כסף, בריאות, משמעות אפילו.

מי חשב שאראה הומלס ואפחד שאם לא אקים את עצמי בקרוב אולי אצטרף אליו בעוד כמה ודשים? מי היה מאמין שאתעורר בלילה מכאבים ולא אדע שזה יעבור.. אבל יותר מהכל.. מי ידע שיום אחד אתעורר, אסתכל סביבי, ואשאל את השאלה "למה"??? מבלי לדעת את התשובה.

היה לי למה פעם.. מעבר לזה שהייתה לי אמונה עיוורת (לחלוטין עיוורת.. מהסוג שלא מבוסס על שום דבר קונקרטי) שממני יצא משהו מטורף.. הייתה לי משמעות. היה לי חזון. רציתי לעזור. רציתי להיות מגדלור. רציתי לרפא, להוביל, להיות שם בשביל השאר.. חשבתי שאהיה רופאה.. אולי פסיכולוגית.. בגג.. אם ממש הכל לא ילך אז מורה..  היום אני לא מסוגלת לראות ילדות בלי להכנס לטריגר שאחת מהן אולי חווה את מה שאני חוויתי. וילדים? אל תתנו לי להתחיל לדבר על ילדים בגיל העשרה.. הרוע האנושי נולד שם. לא רוצה להוביל אותם יותר. לא רוצה לטפל או להעניק. לא רוצה להגן. 

אולי הגעתי לגיל אנוכי יותר.. אולי זאת המשמעות של החיים האלה.. לקחת בשביל עצמך ולתת לאחרים להיאבק על שלהם. אבל שתי בעיות עם פילוסופית החיים הזאת..

1. מי בכלל אמר שיש לי היכולת לקחת? הרי אם להתבסס על העבר שעיצב אותי הרי שאני בתחתית שרשרת המזון ולא להפך. 

2. אז בשביל מה בעצם.. ?   אוקי אז אקח. (בהנחה שיש לי היכולת ואני לא חיה בסרט) אצא לאיזה קורס תכנות ואעשה כסף. מה אז? לקום כל יום לשגרה אפורה? לעשות כסף שיוביך למה בדיוק? כןכן לא אצטרך לחשוש שאהפוך להומלסית. ונכון לגמרי, קל יותר להתמודד עם בעיות רפואיות כשיש מזומנים. אבל בשביל מה להתמודד איתן? מי רוצה לחיות חיים אפורים רק כדי לוודא שנוכל להמשיך לחיות אותם?

איזה מקום מוזר זה .. איזו תקופה לא משוערת בחיי.. מבינה פתאום את כל הפילוסופים והמשוררים. כמה מפחיד לקום ולעשות כשפשוט אפשר לשבת ולחשוב על כל מה שלא נספיק ולא נוכל. והייי בוחרת בזה כיעוד שלי.. אבל הנה הקטע.. יש מזה מספיק.. לא צליח לשנות את העולם בכתיבה. כי את כל מה שחשבתי ועוד אחשוב כבר חשבו לפני. כבר הגו וכתבו והפיצו להמון. אז המשמעות שוב הולכת לאיבוד. אולי בכל זאת אני רוצה לעזור.. או שאולי אני פשוט רוצה להיות זאת שתעזור, כלומר קרדיט. אולי הערצה זה מה שחסר לי ובתור מישהי שגדלה ללא אהבה לא תלויה אני מניחה שזה לא אמור להפתיע אותי.. אבל שוב.. מה המשמעות? הערצה על מה? כל אדם שיהיה תותח במשהו יזכה להערצה במידה זו או אחרת.. ויחס אוהד בלבד אינו מספק לאורך זמן כי להכל מתרגלים והרעב רק גובר, אז חזרתי לנקודת ההתחלה.. אחלה.

אני רוצה שמישהו תן לי את התשובה.. ובאופן קוגנטיבי יודעת שזה מאוד דבילי לחשוב שמשהו חיצוני ידע להצית בי את האש שתחמם לי את הלב ותיתן לי את האנרגיות לקום ולהלחם על עצמי.

לאימהות יש את הילדים שלהן (טוב, לרוב האימהות).. לפרנקל הייתה זו אישתו.. לאחדים, נבחרי סגולה, ישנו החזון אליו נולדו שחי בהם בטירוף יוקד והם לא זקוקים לאף אחד שיכווין אותם אליו, הם פשוט יודעים שיש דבר מה שלמענו נולדו ולמענו יהיו מוכנים למות 40 פעמים לפחות.. 

להתעורר בגיל 26 ולא לדעת למה.  כמה מוזר זה. ובכל זאת אני פה. עוד לא ויתרתי. עוד לא שמתי לזה סוף. יכול להיות שיש לי סיבה ואני פשוט עוד לא יודעת אותה באופן מודע? או שזה רק הפחד מהלא נודע. הפחד מחוסר הודאות שבמוות גדול יותר מחוסר הוודאות של ההישרדות.

מצחיק להבין שהפחד בו זמנית משתק אותי מלפעול ולשפר את חיי ומאידך שומר עליי מלקחת אותם.

הלוואי שאמצא לי "למה" בקרוב. או שהוא ימצא אותי.. רק שיקרה כבר. נמאס לי לשרוד.. בא לי לחיות לשם שינוי.