כבר תקופה שאני חושבת לפתוח בלוג. לכתוב יומן לא מרגיש אותו הדבר.. משהו בתחושת הבדידות מתעצם כשכותבים לעצמינו.. 

הצטרפתי לכמוני מוקדם יותר השבוע.. כבר בכניסה השלישית/רביעית הרגשתי מצוקה לאור כמות הכאב. לא פשוט לראות מהצד כמה ממנו קיים. יש משהו משביז ומתיש בלקרוא עייפות ותסכול של אדם אחר. לא משנה כמה מבפנים יש תחושה של רצון לעזור ולתמוך. בני אדם מאושרים גורמים לנו אושר ואנשים עצובים מעציבים אותנו.. זה נורא אבל זאת המציאות. ובד בבד אי אפשר לשכוח שגם אני אדם עצוב. גם אני פה להיתמך. גם אני בטח אשביז וכבר תסכלתי אנשים. גם אני פה להרגיש שיש עוד כמוני. אבל אני חושבת שעמוק בלב, אני פה כי אני רוצה לשמוע שיהיה בסדר. שיש איך לצאת מפה. שיום אחד כבר לא אצטרך להיות כמו אף אחד פה ופשוט לחיות. 

אבל הבקשה הזאת היא רק עמוק עמוק בלב.. כי למרות שהילדה שבי שרוצה לקוות ואפילו חלק בה ממשששש מאמין שאפשר להבריא לגמרי, אני מבינה בהגיון הקר שאין דבר כזה "להבריא". אוכל לשפר את המצב הנתון.. אוכל לשנות גישה או להתאים את עצמי. אבל תמיד, לעד ולנצח ישאר סיפור חיי כמו שהוא, וההשלחות גם הן . (**ואם לא שמתם לב להזהרת הטריגר בכותרת, אוסיף פה שאם עובר יום רע, עשו לעצמכם טובה ואל תמשיכו לקרוא. אני צריכה את הפורקן הזה. אבל לא על חשבונה/ו של אף אחד.. ולפעמים לדעת לומר-זה גדול עליי עכשיו- זאת הגדולה האמיתית..)

לעולם לא אהיה ילדה שחיבקו .. זהו.. אבוד.. לעולם אהיה ילדה שנאנסה בגיל 4 והוריה שידעו- עשו עם זה כלום. לעולם אהיה בחורה בת 26 שהצליחה לפתור את החלומות ונזכרה במעשה וזכתה לראות את אימה מחבקת את האנס שלה- כי "מה שהיה היה".. לעולם אהיה ילדה שבגיל 5 צרחו עלייה שהיא זונה.. לעולם אהיה ילדה שהיכו באגרופים וציפורניים ונעליים, סתם ככה בלי סיבה.. לעולם אהיה ילדה ש"גידלה" את הוריה רק כדי להתעורר לעובדה שזה לא תפקידה בעולם. לעולם אהיה מי שמשפחתה על אף שמאמינה לה, בחרה, ברגעי המצוקה הגדולים ביותר, לקחת צעד אחורה. לעולם אהיה ילדה יפה שעשתה הכל כדי לא להיות כזאת יותר, והצליחה. לעולם אהיה "מוצר" בעיני הורי, מישהי שנועדה לספק גחמות וחלומות ילדות שהם לא צלחו. תמיד אהיה הילדה שלהשקיע במצבה הרפואי היה בזבוז של כסף כי היא מצליחה עוד לתפקד אז לא נורא אם כואב לה. תמיד אהיה הבחורה שחוותה את השנים הכי מעצבות שלה ב"מצב השרדות" בפחד וחרדות וחוסר שליטה מוחלט. לעולם אהיה בחורה ששרפה שנתיים מהחיים שלה באפיזודה דיכאונית עם הראש בעננים של דמיון, עם פייסל ביד אחת וסכין באחרת, כי החיים נהיו קשים *מידיי*. הדברים הללו לעולם לא ישתנו. הם תמיד יהיו חלק ממני. אין איך לחזור אחורה ולתקן אותם. אין איך לשנות עובדות מהעבר.

זה הפרק הראשון של חיי, והוא נכתב על ידי "אנשים" אחרים.  ואולי זה היה טיפה יותר ניסבל אילולא היה משפיע על הפרקים הבאים... כי רופאה או פסיכולוגית או מדענית כבר לא אהיה בחיים האלה.. ואת מצבי הרפואי לא אוכל לשנות. העט והמחברת בידיים שלי עכשיו.. אבל יש הגבלות.. לא אוכל לכתוב מה שארצה.. זאת מחשבה נאיבית מידיי שאני מתחילה להתבגר ממנה מאז שהתעוררתי..

אבל אולי אוכל לבנות לי חיים שראוי לחיות אותם.

אולי, עם מספיק עבודה, אוכל לצאת מהדיכאון. אולי אוכל ללמוד איך לטפל בעצמי.אולי אצליח למצוא מה עושה לי טוב. אולי אלמד איך לא להשבר לחלוטין כשקשה. אולי אצליח לקום בבוקר לחרדות ולא להתייאש. אולי אוכל למצוא עבודה שאוהב. אולי אוכל לטפל במצב הפיזי לרמה נסבלת. אולי אלמד איך להתמך ולסמוך על אנשים. אולי לא ארגיש את הצורך לתקוף ולהרחיק כל אדם שיראה סימני אהדה. אולי אלמד להפסיק לפחד מהעולם וכל מי שבתוכו. אולי אוכל להפסיק להרתע ממגע. אולי אלמד להעניק אותו מבלי לפחד שירתעו ממני.. ואולי.. רק אולי.. אצליח להתאהב..

אני מתחילה להבין שלעולם לא יהיו לי חיים שהם חלום.. 

אבל אולי אזכה בחיים שהם לא סיוט.