יש! התקדמות, היום אכלתי חצי לחמנייה, גולדה נשנשה את החצי השני. 5 ימים ואני נלחם לחזור חזרה. נלחם דרך האוכל אבל גם במחשבה. מנסה בכוח להזין את הגוף שיזין את הנפש שלא תדפוק לי כל כך את הצורה.

לאחר שכל אתמול הבנתי שפסיכיאטרים די דומים האחד לשני מבחינת תקיעות מחשבתית, הבנתי שאני צריך לעשות צעד. היה לי קשה אתמול, בכלל להשיל מעצמך קליפה זה קשה. להבין שתצטרך לעשות את זה לבד, זו הבנה כואבת שמכילה בתוכה המון כאב ובדידות, אבל אם לא תעשה משהו...כבר אף אחד לא יעשה בשבילך.ביקשתי עזרה, התחננתי. כל שבועיים דפקתי על דלת המזכירה וזעקתי כי אני שוקע ומתדרדר. "תחזיק מעמד ותשמע מוזיקה קלאסית", באמת ששמעתי, אעשה הכל שיהיה לי טוב, אבל גם זה לא עזר.סיפרתי אתמול לידידה את שאמר לי הדוקטור במיון, צחקה בעצמה ואמרה אתה רק צריך איזון תרופתי עם הרבה שיחות. בדיוק זה, כמה פשוט וכמה נכון. לא מקום סגור לגמילה של נרקומנים, נו באמת...פאק איט עבר נגמר.

קיבלתי הוראות מחבר פרמקולוג כיצד להתנהג ולהעביר את עצמי גמילה מכדורי הרגעה לגמרי. לא רציתי קלונקס...לא רציתי..ועכשיו אני חייב להוציא אותו מהסיסטם בלי לגרום לחרדה מוגברת, גם כן דבר שלא סבלתי ממנו בעבר הרחוק והפך להיות חבר מהמשפחה לאחרונה.אנצח ואצליח לעבור את התקופה הרעה הזאת בעצמי, לבד. לא צריך אף אחד. שבוע עם כדור הרגעה אחד בבוקר ואחד בערב עם השתדלות ענקית לא להוסיף באמצע, שבוע לאחר מכן אותו הדבר עם חצי כמות. "אם תשרוד את השבועיים האלו, הצלחת".

כדורי הרגעה...שם עליכם פס, לא רציתי אתכם אז ועכשיו לא יכול בלעדיכם.אעשה מה שצריך, לבד ככל הנראה, ואסבול. אסבול קשות אבל אעבור את זה.משום מה לפתח תלות בקלונקס ובכדורי הרגעה, אופיאטים שונים נגד כאב.... על ההתמכרות והגמילה מהסמים הללו הפסיכאטרים פחות מדברים...על הכאב והחרדות בגמילה מכדורי הרגעה על זה אתה לא שומע...מוסד גמילה סגור...אדיוט.

אתמול היה יום קשה, אבל הוא עבר תודה לאל או לזמן, תלוי מאיזו זווית מסתכלים על העניין, מרסל פרוסט כתב על כך רבות ואתן נגיעה בשם "עוגיות המדלן המפורסמות" מי שזה יסקרן אותו כנראה וימצא את הקשר הספרותי אליו התכוונתי ואולי גם יקרא את היצירה האלמותית שלו. לא משנה...חזרה לעניין, קצת הפרעות קשב לא הפריעו לאף אחד מעולם.היום יום חדש, אתמול היום וגם מחר כנראה לא אצליח לצאת לעבודה, הכוחות נגמרו, הטלטול הזה הפך אותי. לפעמים השינוי מטוב לרע, משמח לעצוב, מתקווה לייאוש הוא כל כך מהיר שזה גורם לסחרחורת. אתה לא מצליח לעקוב אחר מה שקורה, שום דבר לא יציב מספיק אפילו בכדי להתרגל אליו. זה כמו שקמים מהר ומרגישים סחרחורת. כמה אפשר לקום ולשבת לקום ולשבת, הסחרחורת, הוורטיגו הנפשי, זה כבר מאוס ונדוש.

בום! התקף פניקה קל, למה? סתם , למה- אתה שואל עצמך שוב? עם מי דיברת? מה עשית? על מה חשבת? מה היה הטריגר הפעם?קיבלתי טלפון מלקוח שביקש נואשות שאגיע לסדר לו משהו, אמרתי מראש שאני מגיע לא בביגוד קונבנציונאלי כי אני לא עובד, ואם רוצה רשמי כמו שצריך אז רק מחר. אמר הבירה קרה וממתינה...בוא. אז יצאתי, איך שאני, שם פס כאילו בכוונה, יצאתי ללקוח עם מכנס דייגים אדום וחולצה רופפת בייתית שיורדת על הכתף וחושפת שאלות על קעקוע מוזר. מקווה שיאמרו לא, עזוב תבוא מחר, תבוא מאוחר יותר...אבל לא, אמרו תבוא בשמחה תבוא עכשיו.

בום! עוד התקף פניקה, נו..מה עכשיו? מתחיל להמאס כל שעה שעתיים התקף על סתם, לפחות הפעם אני יודע למה, וזו כבר פעם שניה שזה קורה לי, הפחד מלצאת ולפגוש אנשים מעלה בי חרדה. אחר כך זה משתחרר אבל לפני היציאה מהבית ורק המחשבה על זה, התקף פאניקה!תחושת מחנק בגרון, הלב פועם כפליים בפתאומיות, כל שאיבת דם מורגשת, כל פעימה כאילו פטיש על החזה, ריפלוקס הקאה מוגבר על כלום! על כלום! (השימוש המוגזם בסימני קריאה ידוע ומובן תחבירית- אך בא להעביר כמה גם לי נמאס ואני עצבני ומרחם על עצמי באותו הזמן).

הופה, סוכריית אסיוול אחת לפה, קצת נשימות, ויאללה הלקוח מחכה שאעזור ואציל אותו. הגעתי הכל כבר היה בסדר, כאילו שום דבר לא קרה. חזרתי הביתה, צלחתי את זה בשלום. בהמשך היום, שיחה מחבר על כך שהצליח לסדר לי את הסמסונג שקר יקר כלשהו והוא יקפיץ לי את זה מחר בבוקר.

נחשו מה?בום! שוב פעם תחושת מחנק בחזה ובגרון, ועל מה? מה הפעם? בגלל שחבר רוצה לקפוץ בבוקר לשתות קפה? WTF מה הולך פה? רציתי לקחת שוב פעם כדור אבל החלטתי שדי, זה לא עובד ככה. חייבת להיות דרך אחרת. אני כותב מילים אלו ואוחזת בי צמרמורת עם זיעה קרה, אני מרגיש אגל זיעה קרה יורד ומרטיב את החולצה,גם זה מה שלא יהיה, צריך לעוף ומהר, דייייי, אין בי יכולת להכיל עוד ועוד דפקות נפשיות,איפה יוסי? כולם שואלים ומביטים בי במבט ריקני אטום וחירש. אני זועק לכם ואף אחד לא שומע.

אתמול נכנסתי למרפאה וביקשתי שהד"ר יתקשר אליי בבקשה, אין צורך בפגישה, גם טלפונית זה בסדר. היום הוא חזר אליי. הטחתי בו באלגנטיות בדיוק מה אני חושב עליו ועל הדרך שטיפלו במקרה שלי במרפאה. הטחתי בו את אי הדיוקים הרפואיים שהפכו כבשגרה, הטחתי בו את העובדה שאינו מכיר את מטופליו, ולמה מישהו זר צריך לומר לי ששני כדורים שאני מקבל מתנגשים ויכולים לגרום למאניה כי כלל אצבע חשוב וענק הוא שלא נותנים 2 תרופות שמפעילות מערכת דופימיאנית (או משהו כזה).הטחתי בו מדוע הוא כמו אחרים אינו מבין שיש בעיה נוירולוגית שלא צריך להתעלם ממנה ולא, זה לא מחרדה סטרס או לחץ, זה נוירו-לוגי. שתק לרגע, אמר שזה לא רשום ברשימת התרופות הכרוניות שלי (אני מקבל את זה מעל שנה וחצי מרופא המשפחה...לך תבין).

אמרתי כל שהיה לי לומר, אבל הדבר הכי קשה היה לומר לו... "דוקטור, עם כל הכבוד, אני כבר לא סומך עליך, אני פורש ידיים בתקווה שמישהו יאחז באחת מהן, ומוכן לקחת כל כדור וכל שיט שיהיה, אבל עליך אינני יכול לסמוך כבר". לא היה באמת מה לומר, רגע עצוב למטפל ולמטופל.

ביקשתי שיסביר לוגית מדוע עשה את שעשה, מדוע הוריד כדור משמעותי שהצליח להוציא אותי מהמיטה, שמעתי את ההסבר, הצלחתי איכשהו להבין את ההיגיון במעשיו, למרות שלא הייתי שותף לו במאה אחוז. "טוב אחזיר לך את הכדור" אמר הדוקטור, עוד יותר התעצבנתי וכאן הקול שלי כבר עלה טון (לא שולט בזה) "אל תעשה לי טובות", אתה לא אמור לרצות אותי או לעשות לי טובה, אם עשית החלטה רפואית תסביר למה ואל תהיה מהוסס ואם כן תסביר את הלבט, אתה הרופא שלי, אתה אמור לדעת טוב ממני, אני מגיע אליך לעזרה, מה נסגר?? הוא עצמו נתן לי הפניה לאשפוז יום ועכשיו טוען שאשפוז יום לא יעשה את העבודה. אין לי כבר כוחות לכלום, באמת.

ב26 יש לי אינטייק לשיבא, ככל הנראה לא אתקבל, אני מתחיל להכין את עצמי לזה. 26.7 היה חבל הצלה שנאחזתי בו כל כך חזק בחודשיים האחרונים, אך גם כעת ככל הנראה שזו תהיה תשובה שלילית ואני חייב להכין את עצמי לאופציה הזו, אחרת תהיה לי התרסקות כזו גדולה שאני מפחד רק מלהתחיל לחשוב עליה, חוט השערה האחרון שנשאר, התקווה האחרונה לטיפול,אם זה ייעלם אשאר צף באוקייאנוס של כאב בלי חוף מבטחים באופק, and thats scarred the shit of me

ואתם שדים יקרים שלי שכל כך משתדלים,אלחם בכולכם, אחד אחד, כל שד בתורו, רק תנו לי את הכח להרים את המצ'טה, את זוג מקלות החיזרן או את הקרמביט והבואי שלי,אלחם בכולכם, אקיז דם ואפצע, אחד אחד אחסל, הפכתם להיות יותר מדי, אינני יכול לחיות איתכם יותר בשלום, אתם רוצים להרים ראשכם כל הזמן ולהעלים אותי ממני.

אלחם כמו אחרון הסמוראים, איבחת להב תנתק -תנתץ-תחתוך - ותעלים שדים ובני שדים, בני דודי השדים וכל מי שהצטרף לחגיגה. אני חייב לנקות קצת את הכניסה ללב שלי,אני לוחם אך כרגע בקושי נשען על חרבי עם הברכיים בעפר, מביט בביזיון ובחרפה על כך שהתעייפתי.אינך סמוראי יותר, עדיף שתעשה חראקירי ולא תחייה בחרפה כל חייך, כך אומרים לסמוראי.

מה יגידו עליי? שאני חי עם החרפה והבושה,עם הכאב והסבל, רוצה לבצע את הטקס אבל לא נותנים לי, אתה תחיה בכוח, לא מגיעה לך כבר הזכות ליטול את חייך. זכות זו נעלמה כאשר הבאת שתי בנות יפהפיות לעולם.

ואני מרים מבט, כולי סמוראי חבול, יודע שהצדק עם הסבל, משתדל בכוחות אחרונים לעמוד על רגליי , נאחז בחרב חדה כתער כמקל זקנים שיעזור לי ללכת.הלוואי והסיבה הזו תהיה חזקה תמיד ותצליח להרים את רוחי וראשי הלאה קדימה אל השדים הנוספים.

הבית ריק, הלב ריק, הנפש עייפה , ורק סמוראי אחד זקן חי לו מלא צלקות שומר על מפתן הדלת, עייף פצוע וללא מנוחה, מחכה לשד הבא.