מי שכן קרא את הפוסטים הקודמים שלי בבלוג יודע שאושר הוא טרנד שהכה בי וכתבתי עליו פסקות רבות. 

כבר תקופה ממש ארוכה בשבילי שאני מרגישה מאוזנת למדי, כבר שבוע-שבועיים שאני ככה, שזה המון זמן, כל כך הרבה דקות.

אתם לא יודעים מה זה מבחינתי כאשר שפתיי מחייכות וגם מבפנים אני מחייכת וגם צוחקת. הרגע הזה שאת מרגישה חמימות מבפנים ואת לא מבינה מנין היא באה, הרי לא אכלת עכשיו פסטה חמה והמזגן דולק, פשוט חמים ונעים לך שם בפנים, כאילו את יושבת על פוף כזה עם משולש פיצה טוב, אזניות עם ספוטיפיי נאמן ולעצום את העיניים, כזו חמימות.

כך אני מרגישה כעת. 

לא האמנתי שארגיש כך עכשיו, בייחוד עכשיו, אחרי תקופה כל כך מפרכת ומאתגרת וקשה ועצובה ושונה מכל דבר שאי פעם חוויתי. 

אני נוצרת כל רגע ורגע מהתחושה הזו, כמו לאכול ביס ביס ולשמור על הטעם הטוב בפה לנצח. 

כן, יש כאן לא מעט דימויי אוכל, אני ממש רעבה וכנראה לאחר כתיבת הפוסט אגש לאכול משהו טעים שיעשה לי חמים ונעים. 

התפתיתי אם כי כבר התחלתי לכתוב שאני מרגישה שאני מסוגלת לשחות אוקיינוסים שלמים עם מטוס, לעשות את הבלתי אפשרי, אבל לא, מחקתי. 

אני פשוט כאן, יושבת, נחה לי. 

אני כל כך מעריכה את הרגע הזה כי אני יודעת כמה הוא יקר. 

לראשונה מזה... חיי, אני פשוט אהיה בכאן ועכשיו. אני לא אחתור לי בימים של מחשבות ולילות של הגיגים, אנסה להבין מה יקרה ומה קורה, למה איך מדוע ומתי, אני פשוט כאן. 

אני סבבה, באמת, כששואלים אותי בימים האחרונים אני אומרת שממש אחלה ואני יודעת את זה. 

איזה כיף זה פתאום איזון שכזה, שלא קיצוני רע, שפשוט טוב. 

אני מרגישה שאני אתחרט על הפוסט הזה מפאת חוסר דיוק בסטנדרטים הכתיבתיים שלי אבל פאק איט אני מפרסמת והנה הודעה חגיגית לאני העתידית:

דיר באלק את מוחקת את הפוסט הזה, זה מה שהרגשתי באותו רגע, ואם עכשיו את מרגישה רע זה לא אומר שהרגעים הטובים פעם לא נכונים. מותר לך להרגיש טוב ומותר להרגיש רע. קבלי את הרגשות שלך במלוא עוצמתם והיותם.

שוב פעם מעלה את סוגיית התגיות: למה אין תגית של אושר או של שמחה?