מזגתי עוד כוסית של בורבון והדלקתי עוד אחת, קבעתי עם חברים אצלי וחצי שעה לפני  ביטלתי לגמרי את המפגש. חלק ממני רצה שיתקיים וחלק גדול יותר לא. העדפתי להיות ראש בראש עם עצמי, כמו שרק אני יודע, הרס עצמי בניחוח מתנשא, מתחבר דרך עזרים לא עזרים ורק כשאני שם, בין ערות לשינה, בין דמדומים שכאלו, אני יכול להתעמת עם שדים ולנסות לענות לעצמי קצת אחרת. הבקבוק בניגוד לכנרת מתרוקן, שום דבר כבר לא משפיע, הרצון לא להיות, לברוח, להתנתק לכמה שעות כל כך קוסם לי, שמפעם לפעם סף הגירוי עולה וכבר שום דבר לא משפיע. זה לא קל להתמודד עם עצמך סאחי, לי אישית זה בלתי אפשרי, אבל חייבים לחפור, לבדוק, להתעמת, ולהשתדל לא להקיא את נשמתך בסוף הלילה. 

מוריד עוד מנת סקוטש לגרון, מת על העקצוץ הזה,גס, מחוספס, לא מתחנחן ולא מחפש אישור, בורבון אמיתי עם זיפים. צריך כמה דרינקים שיעלו כמה חבר'ה מהאוב, כמה שדים שלא רוצים ללכת ולהעלם וחוזרים תמיד לסדוק את אשר אני בונה בעמל רב. 

עצבות מחלחלת בנפש כמו שמיים חוצבים בסלע. לאט ובלי שאף אחד ישים לב. 

הייתי היום במרפאה אצל הפסיכיאטר שיחדש מרשם, אני פשוט מרגיש שנפלתי בין הכסאות שם. הוא לא הבין בכלל מה ומי ועל מה מדובר, לאחר כמה רגעים והבנת הבלבול, הוא הפסיק לי כדור שאני עדיין ממשיך לקחת חודשיים לחינם אבל ניחא. 8 חודשים לחכות, ואז מן הסתם המצב מתדרדר  וכשכן הגיע תורי, אז הוא שולח אותי עם מכתב גנרי בבקשה שיקבלו אותי לאיזה שהוא אשפוז יום כי המצב קשה והמערך שלהם קטן עלי. מאותו רגע שנכתב המכתב לא שמעתי מהם יותר, לא שיחות טלפון לא קביעת תור לפסיכיאטר, לא עזרה במציאת מסגרת או טלפון פעם באף פעם לברר מה נהיה,  פשוט כלום. בזמן שהמתנתי לעזרה עברתי 2 אשפוזים וכל שנאמר לי הוא...תשמע מוזיקה קלאסית, תחזיק מעמד. 

בטעות לפני שהלכתי ראתה אותי הפסיכ' איתה נפגשתי רק למפגש אחד ושאלה מה שלומי, חייכתי עם כל הרצון , עשיתי את המיטב, עד שדמעה נזלה לה על הלחי וטיילה במורד האף אל השפתיים בטעם מלוח. ניסיתי להסביר בכמה מילים על כך שאני לא מבין מה קורה ואיפה אני עומד בכלל, ומה אם לא יקבלו אותי או יחליטו שאני לא מתאים למערך שלהם(סוף החודש שיחה לאפשרות כניסה לאשפוז יום), מה אז? התחלתי שוב להחנק, דמעה נוספת מהצד השני באה לטייל שמעה כי טוב. הורדתי מבט, אמרתי חרישית באופן אוטומטי שאפילו אני לא האמנתי בו, "יהיה בסדר", היא חייכה בעצב, ראיתי בעיניים שלה שהיא הבינה שאין לה באמת כבר איך לעזור עכשיו, בזמן שהמתנתי ודעכתי, שם הייתי צריך את עזרתם, כעת אני כבד עליהם מדי, ואף אחד לא רוצה לקחת אחריות על מישהו תלוי באוויר, נאחז באוויר, יש שיר כזה...

שכוב על הספה, הלפטופ על הברכיים כי את השולחן שברתי יחד עם הטלוויזיה, תקליט של פינק פלויד ברקע, על שפתיי נגררת לה מגולגלת שניה או שלישית במספר, את מי זה מעניין ומה זה משנה. הראש סחרחר והמילים הולמות, אין כמו בורבון ג'וינט ופלויד. אחריהם יגיעו גם זפלין ואני את הבקבוק הזה הלילה אפרק. 

פורטים הם על גיטרות ואני על ליבי, מנסה לאחות קרעים ולמרוח מרק על סדקים חדשים. מנסה להחזיק חזק במה שבניתי מההתרסקות האחרונה, אני רוצה לצאת לעבוד, אני חושב שאני שם , והופ המציאות בא לה להפריע  ולהרוס את המסיבה, מי בכלל הזמין אותך מרשעת?

זהו פוסט שנכתב בהמשכים, עם הבקבוק ושאר קטליזטורים אני מביט בתקרה ונתקע לשניה או דקה או אלוהים יודע כמה. לפתע שכבה עדינה דקה כזכוכית שקופה כמעט בלתי נראית עוטפת את עיניי, אני יודע שאסור לי למצמץ, אני יודע ששד עלה מן האוב, אני מזמין אותו להכנס,כך אני יודע להתמודד איתם, אף אחד לא לימד אותי, נאלצתי לבד ללמוד איך לשסף גרון ולחתוך עורקים, איך לנתק שרירים  ולנתץ עצמות , לפרוץ את כלוב הצלעות בכדי להגיע ללב ולגרום לו להפסיק לפעום. אני נפצע, נחתך, על ברכיי בכוחות אחרונים נאבק על עוד נשימה של שפיות, לפני שאוותר ואשתגע. איבדתי פעם אחת בחיי את השפיות, אני זוכר שוויתרתי וכאילו נפלתי אחורה, אני זוכר שהמיינד הלך ונח, אם אפסיק לנסות להלחם ולמשמע את הכאוס הזה שנקרא מציאות, אינני יודע כמה עוד אוכל לסחוב, מילים קשות שיוצאות כאשר  הוויסקי נכנס. 

אפיזודות של כתיבה, אפיזודות של חיים, תמונות שכאלו של רגעים שלא יחזרו ועל העתידיים רק תשמע בדיעבד. אני נלחם עם עצמי, קולות מכל עבר מנסים לערער החלטתי, לסדוק עמדתי, האם טעיתי? האם לקחתי החלטה לא נכונה? בוא שד, שב על הכורסא, קח כוסית כי עוד מעט כבר לא  יישאר אנד פאקינג גיב מי יור בסט שוט! אלחם בך ואעמיק בעמדותיך ואתן משנתי כחרבי, יחד נלחם עד שאחד מאתנו יישאר חי. אם אפסיק להלחם אוותר על השפיות. צחצוח חרבות, חיתוך בבשר החי, השד הזה ללא פנים בא להרוג ולא מעניין אותו משא ומתן. רגע שד, נגלגל אחת, קח פאף אולי לא תהיה כזה קצב מדויק, חתיכת חרא שכמותך. זה בסדר...תדעך ותמות, אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון, כרתתי עץ חולה והעברתי שתיל בריא לאדמה חדשה. מה יקרה מפה והלאה , הסיפור ייכתב ונכתב מחדש ממש ברגעים אלו. יש לי הרבה שדים להלחם בהם ולא לכולם יש לי כח, אבל אחד אחד אפרק עד שמישהו ייקח את נשמתי. פוסט של אופטימיות, אין הרבה כאלה אצלי, מעניין, על בקבוק האופטימיות כתוב מאחור 45% אלכוהול, כנראה זה ממש אחלה משקה. 

שוב לבד, שוב שקט, שוב בדידות אפלה. יש לך מלא מעגלי חברים, יש לך משפחה, יש לך בנות שאוהבות אותך...הכל נכון

בפנים, בשקט, לבד, אתה לבד, מקופל ומחזיק את הרגליים חזק חזק, אתה לא מבין מה קורה, אתה רק משתדל להחזיק את עצמך חזק והחדר גדל מרגל לרגע, החדר אליו נכנסת הפך אולם, הבדידות שהייתה בך כבר הפכה למשהו שלא ניתן להתעלם ממנו, כולם יכולים, אתה לא. אתה מנסה לצמצם את האולם או למלא אותו באנשים חוויות משחקים תחביבים, אבל החדר רק ממשיך לגדול ולגדול, אם מילאת את האולם אז לפתע אתה פותח עיניים ורואה שאתה בעצם מגרש גרוטאות אחד גדול ורק אתה שם, אתה וזכרונות מחלידים, אתה מקפל את הכל ומחביא מאחורי הלב איפה שלא רואים. אתה מחייך בהתחלה זה קל, מה הבעיה...השנים עוברות ואתה כבר מומחה בלהסתיר את הכאב, את הבדידות, את הדיכאון ואת המחשבות החולניות שגורמות לך לרצות לחתןך בבשר ולחרוט את המילים "כאב" ו"צער". בשלב מסוים החיוך שלך כבר לא מחזיק מעמד, המעטה שבנית כבר לא מחזיק, סכר הדמויות והחיוכים שבנית עומד להתפרץ ולעלות על גדותיך, תיכף לא תהיה לך שליטה על כלום...וברגע שהסכר פרץ...המון שדים חדשים ישנים שהיו רדומים במשך כל כך הרבה שנים במסירות שכזו, כולם התעוררו לחיים והלכו לסוחר הברזל הראשון שמצאו אי שם עמוק ביריד הצער ורכשו להם חרבות חדשות. אינני אותו אדם, אפילו לא קרוב לכך, עברו עשר שנים ואני עדיין הצל של מי שהייתי, היכולות, החלומות, השאיפות והרצונות, יכולתי לכבוש את העולם, עכשיו בקושי אני כובש את עצמי בניצחון ללכת להתקלח, כן לאכול ולא ליצור רצף של מספר ימים ללא מזון. הרגשתי כאילו הייתי סוחר בכלים הכי יפים עם הסחורה הכי משובחת, אך כיום אני שבר כלי זרוק בצד במקום שאף אחד לא ישים לב שיש גם סחורה פגומה מאחורי כל הנוצץ. 

נמלא את הכוס ונלך לחפש מצית אחרת, המוזיקה השתנתה לה לחבורה של ארקדי דוכין ורדיו בלה בלה. מי יודע אולי בשעת ערב מבוסמת יותר, אהנה לי קצת משחר נעוריי, עוד אז כשהדיכאון רק נצנץ, אביב גפן בתקופתו הנועזת, מילים שנכתבים עבור ילדים אבודים, את חלקינו לא נמצא לעולם, חלקנו נאבקים עדיין על שפיותם. 

אל תכנס , תעשה לי טובה, לא הערב, לא הלילה, לא הסיבוב הזה. די איתך, אתה יריב ותיק ותעשה לי הפעם הנחה, תלך, לא היום. הרס עצמי מפותח עם רצון להוציא כאב החוצה בדמעות של דם עם חוסר אכפתיות ורצון לפגוע בעצמך זה שד רע, תעשה לי טובה, לא היום, בלי דם היום, אני עייף קצת, כבר אין לי כח להלחם, אני רק רוצה שקט ומנוחה. הבקבוק עדיין לא נגמר, המציאות מסתובבת?אני? קושי לעמוד ישר מצביע על מסקנה מאוד ברורה, האלכוהול בדם עלה. עוד לילה מתחיל ונקווה שהבוקר יגיע במהרה רק בכדי לצפות ללילה החדש שיגיע בחופזה. 

בטח רוב מה שהקאתי על המקלדת גיבובי שטויות ללא קוהרנטיות, סתם שיכור אבוד עם נפש מיוסרת ומזדקנת, מלא צלקות משדים וחיתוכים שאף אחד לא רואה ואף אחד לא יודע. 

החזרתי את החרבות לנדן, להלילה , הפסקתי להלחם, הלילה...חולירות...ניצחתם.