זה כואב ומפלח את הלב, מפעם לפעם העייפות מתגברת והציניות משתלטת, הפסימיות חוגגת והאפלה מתחילה לחדור פנימה.זה כואב, כבר עייפתי, 37 שנים מאחוריי עם ניסיון אחד לקטוע אותם שלא צלח, עייפתי. עייפתי מלהדביק את הוואזה כל פעם מחדש, כל משב רוח קטן עם בסיס לא יציב והופ, היא שוב נפלה ונשברה לרסיסים, ובכל פעם הרסיסים יותר קטנים ויותר קשים להדבקה. כל משב רוח קל שבקלים יכול לשבור את הוואזה לרסיסים, שוב ושוב ושוב ושוב.זה כואב, בתחילה זה כמו אגרוף בבטן, כזה שמוציא את כל האוויר החוצה ומשאיר אותך קפוא, השלב הבא זה פשוט מלחמה יומיומית אפילו רגעית ניתן לומר על כל הדברים האוטומטיים בחיים. זה כואב להתווכח עם עצמך 3 שעות בכדי לקום לשטוף פנים ולהתחיל את היום.זה כואב לקלל את הרגע שהתעוררת ולייחל כבר לרגע שתלך לישון. זה כואב כי הנפש מדממת והיא כלואה בסבך קוצני, כל תנועה מעמיקה את הפציעה מכיוון אחר, זה כואב.זה כואב, האפלה מתחילה להשתלט לך על המוח והנשמה, אתה יודע שזה לא נכון, אתה יודע שזה רע אבל האפלה משתלטת עליך. לפתע מחשבות על פגיעה בעצמך איכשהו מתחילות להשמע מנחמות ומרגיעות, לחתוך, להתאגרף על קיר עד שיצא דם, לשבור דברים באגרופים עד זוב דב, להרגיש את הדם זולג ונוטף אל הרצפה, לתת לכאב משמעות, פיזיות, הנה-לא רק אצלי בראש, הכאב מוחשי! והוא מסווה את הכאב האמיתי ולו לכמה רגעים בלבד.זה כואב, כי מחשבות על מוות הן מחשבות לא טובות, לראות במוות גאולה -שקט- נחמה- מזור לכאב וסבל קיומי- זה לא טוב, ואתה יודע שזה לא טוב,אבל האפלה משתלטת עליך, ואז הרציונאליזציה משתלטת, הופכת את המעשה הנורא להגיון מעוות, איכשהו זה הגיוני וזה הדבר הנכון לעשות, כשידעת! כשהרגשת את זה מגיע! עכשיו אתה כבר בסרט אחר.זה כואב, לראות את עצמך כל פעם נלחם במלחמה שאף אחד לא רואה, זה כואב שדברים אלמנטריים הופכים להיות קשים מנשוא ואף אחד לא מבין כי זה שקוף, זה טבוע בתוכך, לעד.זה כואב, כי אתה יודע שיש גם גורם גנטי, זה כואב להאמין שאפשר אחרת ואז להתבדות.,וכמו נביא זעם כל הנבואות שהזהרתי שיקרו כי אני לא יציב התגשמו.זה כואב להיות אני.עייפתי, הותשתי, הספיק לי, חייתי וחוויתי די.מי שהעז והחזיק מעמד עד כאן...קרעתי את המשפחה שלי ממני, את אשתי ובעיקר את הבנות הנסיכות היפות שלי, בצעד כואב מעין כמותו, כזה שרק הורה יוכל להבין, החלטנו יחד למרות שזה בא ממני וזו החלטה שלי, שאנחנו צריכים להיפרד לטובת אישיות הבנות לעתיד. הן צריכות בסיס איתן יציב וצפוי לגדול בו.ואני... אני בדיוק ההיפך מהדברים הללו.פוסטראומטי עם הפרעת אישיות גבולית ודיכאון מז'ורי חריף במיוחד עם התקפי זעם, אימפולסיביות, והפרעת הסתגלות.קשה לי לשמור על עבודה ועל מצב רוח תקין, לחיות איתי זה לחיות על רכבת הרים, כל הזמן כל היום כל רגע ורגע, ולבנות זה רע, תאמינו לי אני יודע איך זה מרגיש לגדול בבית לא צפוי ולא יציב.אני לא יכול להעביר את השריטה שלי קדימה לעוד דור, אני חייב לעצור את זה פה. גנטית, אין מה לעשות, את הטעות עשיתי, המשכתי את הרצף הגנטי שלי לעוד דור של סבל.בכל המחקרים והמאמרים שקראתי, בעברית ובאנגלית, באף אחד מהם המסקנות לא היו מזהירות ומנבאות טוב. לגדול ולהתעצב אישיותית עם דמות הורה חולת נפש לא יציבה כמוני בבית כאשר האישיו הכלכלי כל הזמן עומד על הפרק, זה לא מתכון בריא להצלחה.לכן בצעד כואב אני מעדיף להיות אבא טוב מרחוק ולא להפריע להן לגדול בשקט.זה כואב, קרעתי את הבנות שלי מעליי, נשארתי בבית ריק ושבור, פיסית ורוחנית, הפכתי את אישתי לאם חד הורית שמנהלת נגדי כרגע הליך גירושין דורסני (מגיע לי- צפיתי את הכל והיא כישפה אותי באופטימיות קוסמית)כואב לי, כי כרגע יש לי 2 משקולות לרגליים שמשאירות אותי חי.כואב לי כי הרציונליזציה מתחילה לפעול.כואב לי כי לאחר 4 ימים של התקף זעם שלא נרגע התאשפזתי, כואב לי כי זה כבר אשפוז שני בחצי שנה.כואב לי כי ילד בן 27 התאבד במחלקה וצפיתי איך מנסים להחיות גופה חצי שעה עד ששמו לו סדין על הראש. כואב לי כי זה לא היה צריך לקרות, כואב לי כי זה בדיוק היה הגיל שלי...כאב לי כשלא יכולתי לשאת את החזרה לשגרה הרגילה במחלקה, שבעה מאבטחים הכו ונטרלו אותי, כאב לי לקבל מכות אובר רייטד ולהיות קשור, וכל זה כי די, מאסתי, ובגלל האופן בו הגבתי למות הילד הצעיר הוציאו נגדי צו באשפוז כפוי וכבר זו לא הייתה החלטה שלי, הרגשתי כלוא, הרגשתי חיה פצועה כלואה שרק מחפשת מקום בטוח לנוח בו.כואב לי כי לראשונה אני רואה בהתאבדות משהו מעבר לשקט שלווה ורוגע.את צו האשפוז הכפוי הערעור ביטל, שחררו אותי הביתה בלי לטפל בדבר שנכנסתי לטפל בו פלוס טראומה חדשה שאני לא מצליח לעכל לבד.כואב לי להיות בחיים ואין לי כוחות יותר, כבר חצי שנה עברה ואני מלא אמוציות ולא מצליח להרים את עצמי, ולהתאושש או איכשהו לתפקד או להתחיל להראות יציבות נפשית כלשהי, אני פשוט כל הזמן שבור, בוכה וכואב.כואב לי ששמתי את הבנות שלי ואת אשתי (בקרוב גרושתי-אהובתי) בפוזיציה כזו.כואב לי שחלום המשפחה היציבה שלי התפוצץ לי מול העיניים, אחרי שחלום הקריירה התפוצץ גם הוא קצת קודם, תמיד אמרתי, לפחות יש לי משפחה שלמה, יש למה לחזור הביתה.כואב לי, ואני חודש ממתין לאשפוז יום, הפסיכיאטר שלי במחלקה האמבולטורית בקהילה, סוג של הרים ידיים,(המערך שלנו לא יכול לעזור לך, אתה צריך משהו הרבה יותר אינטנסיבי) , כשהגעתי אליו התחננתי שיעזור לי להציל את הנישואין, מעל 8 חודשים חיכיתי בתור, אחרי חצי שנה והתדרדרות תלולה, קיבלתי מס' שיחות טלפון בזמן הקורונה כעזרה מיידית אך מרגע מכתב ההפניה שלו לאיזה שהיא מחלקת יום גם שיחות מהם פעם בשבוע כבר אין.כואב לי שיצאתי כזה, כמה חלומות כמה שאיפות, כמה תקוות של אחרים סחבתי על כתפיי.כואב לי כי כבר אין לי כח, יש עוד חודש לחכות לשיחה עם מנהלת אשפוז יום בשיבא, חודשיים המתנה... סבלתי וחייתי למשך 3 תק' חיים, אין לי כח, עייפתי ממלחמות, אני רוצה שקט. נמאס לי להיות קבור במיטה ואז לקום ולהתנער ואז מישהו אחר יומיים זורק מילה שמרסקת אותך שוב ומחזירה אותך למיטה וכך שוב כעבור יומיים שלושה אני מוצא את הכוחות לצאת מהמיטה, עד שאני נזרק אליה חזרה.אני במשבר השני הגדול בחיי, 7 חודשים של כאוס , מתוכם חודשיים להלחם לבד לחכות בשקט לשיחה המיוחלת כשאתה כבר תשוש, זה הרבה זמן...עייפתי מלכאוב כאב שאף אחד לא מבין.

*******************************************************************

הדטרמיניזם שלך עוד יהרוג אותך

מאיפה הביטחון הזה בעתיד שחור משחור? למדת על קוואנטים ולא השכלת להבין ולו דבר אחד?הדטרמיניזם שלך יהרוג אותך אמרה לי ידידה טובה. אני יכולה להכיל אצלך הכל, רק לא את אי יכולת הקבלה שלך לעתיד אחר, טוב יותר.אומרים על נביאים בתקופות התנך שהם היו פשוט רואי שחורות, רואים את המציאות כפי שהיא בלי ליפול לאופטימיות ללא אחיזה במציאות.אני רואה שחורות, תמיד הייתי פסימיסט מוצהר. אני שמח כשאני טועה, אך יותר מדי פעמים אני חוזה את העתיד ומצליח להביט מבעד למשקפיים אופטימיות של אחרים. אני אוהב לטעות ושונא עוד יותר להיות צודק.מחשבה בוראת מציאות? תחשוב טוב יהיה טוב? "אין יאוש בעולם כלל"מי שמכיר אותי כבר יודע, אלי לא מתקרבים עם הסלוגנים הללו, זה לא בשבילי.איפה היה אותו הפרסומאי המהולל שקבע סלוגנים כאלה קליטים כשהלכתי לישון כילד לעיתים רעב לעיתים שבע, בלי באמת לדעת עד הרגע האחרון. איפה היה מי שהמציא את מחשבה בוראת מציאות כאשר הייתי צריך לישון על מזרון ברצפה בין סירים חיילים שמטרתם לתפוס טיפות סוררות מתקרה קורסת במעין תיקתוק שחוזר על עצמו והופך להיות שיר ערש לשינה מוזרה שכזו.הדטרמיניזם שלך עוד יהרוג אותך, אינך משאיר מקום למשהו אחר, הדטרמיניזם שלך עוד יהרוג אותך.אני חושב על המשפט הזה שוב ושוב, הדטרמיניזם הזה , הביטחון בעתיד אחד שחור ועוצמתי שלא ניתן לשינוי, הנה שד שאני צריך להלחם בו, אבל השד הזה הולך איתי הרבה אחורה ללילות של ילד עם המון אי וודאות שחי באי ידיעה. כשאתה לא מצפה לכלום, אתה פחות מתאכזב, למדתי את זה על אנשים וזה שיעור חשוב.למדתי גם בגיל צעיר מדי שלעמוד לבד מול המציאות האמיתית זו משימה קשה, להבין שאפשר לבנות חלומות ענקיים אבל לבסוף המציאות נשארת מציאות, החלומות מתנקזים בזה אחר זה וכל הוורוד נעלם ומתאדה.בסופו של יום נשארתם אתה והמציאות, וזו...אינה יפה ומכילה כפי שחשבת. היא רעה וחסרת רחמים, לא עושה הנחות לאף אחד ושלא תעז לבקש.המציאות לימדה אותי , לא רציתי ללמוד, לא ביקשתי את הידע הזה, לא ביקשתי להיות "הילד שהתבגר מהר מדי".המציאות לימדה אותי שיותר טוב לא יהיה, בדרך כלל נהיה יותר גרוע, וצריך להתמודד- אין ברירה, ומה זה להתמודד? זה לקוות ללכת לישון שבע ושמחר יהיה אחרת, אך יום אחר יום המציאות הכתה בפניי , ולא, אם חושבים טוב אז לא נהיה טוב.עם הזמן אתה לומד גם להדחיק, עכשיו, זו תכונה נפלאה כל עוד היא עובדת. בשלב מסוים כבר אין לאן, הר הגעש התחיל פעילות ססמית ורוצה לפוצץ את כל החרא (סליחה לבה) החוצה. אתה מנסה בכל הכח לדחוף פנימה עוד ועוד, פעם היית אלוף, בשניה היית מוחק אדם או אירוע,ועכשיו? עכשיו אתה בקושי מצליח להשאיר את הכל בפנים, מחזיק חזק בכל הכח עד הטיפה האחרונה...רק להשאיר הכל בפנים.ואז בום!הדטרמיניזם שלי פותח ושוכלל כבר לפני שנים, גם בתקופות אופטימיות יותר הוא שם, מחכה לו בשקט, מחכה לפוצץ לך את הבועה בפרצוף ולהטיח בך לבה רותחת על הנשמה. שוב פעם נפילה, שוב פעם במיטה, הכוויות בלב חודרות יותר ויותר, עד שאתה מרגיש שאתה מאבד אחיזה, עוצם עי