בחדר מלא באנשים, ברחוב הומי אדם, בכבישים סואנים, אדם "רגיל" (לא אוהבת עת המילה הזו, כל כךמקטינה) יראה קירות, אנשים, מדרכה וכבישים.

אני להבדיל מכך אראה בחדר את העיניים הבהירות של הבחורה בפינה, את השולחן מעץ ארז מלא ואת הכיסאות שמסביביו, את התגובות של כל נפש חיה, איך הם מרגישים רק מהבעות הפנים ואפילו מהאווירה בחדר. אני אראה את הלבנים שבמדרכה, את החול והחצץ שבחריצים, את הנמלים שמבצבצות מן החורים, את הקיה פיקנטו הקטנה שבכביש שנוסעת מעט בשול, את השמיים שמעט אפורים אך מעוננים, את הדיאלוג בין הסיסים בעץ הרחוק והצהוב...

רוב האנשים שאני מכירה מתקשים לעכל עולם כמו שלנו, מורכב ללא גבולות. הם מגבילים את עצמם בעולם הזה, מכניסים את עצמם לתוך מסגרת, אבל יש אנשים כמוני שהמח שלהם לא כבה ונגזר עלינו לחוות את העולם בעוצמה ולחיות בתחושת חרדה אינסופית.

צריך להשלים עם עצמך, אחרת אי אפשר לחיות בשלום. 

אני לא חושבת שיש בן אדם ששלם עם עצמו במלואו, אחרת הוא לא היה בן אדם. מבחינתי אדם הוא התגלמות של רצף טעויות וחוויות. אין אדם מושלם, הוא לא אדם, זה כל היופי, שיש דופי.

השאיפה להגיע לשם היא ההשלמה. 

תבינו, המילה יעד אצלי היא שנויה במחלוקת. מבחינתי אין כזה דבר. היעד הוא מסע אינסופי, המרווח בין יעד אחד לאחר הוא הזמן בלבד.

במשעל צעדייך אל עבר היעד את מגלה שהמסע הוא ההישג. אני אדם של דרך ולא תוצאה, כלומר התוצאה לעיתים חשובה אבל הדרך היא הכרחית, זו שמעצבת את מי שאת, והאמינו לי, אני מתה על עיצוב פנים.

החכמה היא לדעת לעצור ולהביט סביב, לראות מה חוללנו, לראות היכן אנחנו, מאיפה באנו, אבל מבלי להפסיק לצעוד קדימה, אל עבר העתיד.