עוד לפני החרדה התעסקתי ב"אני" מי אני? מה אני? למה אני?מה אנשים אוהבים בי? מה מיוחד בי, ואיך אני מגדירה את עצמי? אני חושבת שככה התחילה החרדה.

ובתוך כל הבלבול על ה"אני" הייתי בטוחה שיצאתי מדעתי חחח ואיך תסבירי לאנשים שאת בעצם מפחדת כי את לא מצליחה להגדיר את עצמך..?

ופתאום אני חושבת לעצמי שאף פעם לא באמת אהבתי הגדרות , בעצם שנאתי את זה ! את התוויות האלה, על בני אדם יצור כל-כך מורכב, הבן אדם עצמו לא מצליח להגדיר את עצמו . אני חושבת שלא ידעתי, ההגדרה שלי באותה תקופה "לא אוהבת תגיות" דיי אופייני לבני נוער אני חושבת .. התמרדות כזאת.

ואז, הכל ניהיה יותר מציאותי . בין כל הרבדים שלי וההוכחות שניסיתי להוכיח , שאין כזה דבר הגדרות ואפשר לבחור איך להתנהג, ערכים, לבחור למה להשתייך , ללמוד מה שרוצים כל עוד המוח מכוון לחקר אני יכולה ללמוד הכל. קצת התבלבלתי , פתאום חיפשתי הגדרה לעצמי , מה אני אוהבת , ומה אני רוצה לחיים שלי, ומצאתי דברים שעושים לי טוב , ספורט שאני אוהבת, לימודים , חבר לחיים , משפחה. הרבה יותר שגרה , הרבה יותר שייכות ואין ספק זה עושה לי טוב.

בכל מקרה , עכשיו אני מבינה .. אחרי תקופה שהכחשתי את המחשבות הרעות, ניסיתי באמת ניסיתי לא לקחת ללב שמגיע מחשבה רעה או עצובה . אני יכולה להגיד אני לא באמת מצליחה לשלוט במחשבותיי.. ואם במחשבות כן לא ברגשות המציפים. ולהעניש את עצמי על המחשבות האלה ולנסות להתכחש או להדחיק לא יעזור לי, אלא לקבל את עצמי , ולהתנהג יותר בסלחנות וסבלנות. ואני אגיד לכם שזה עוזר לי ממש, להבין את הזולת ולהיות יותר רגוע ושלווה.

מתוך כל זה הבנתי משהו והוא הכי חשוב. הבנתי שאני זה הכל, כל מה שעברתי, אני הזכרונות שלי , אני ההחלטות שלקחתי, אני הרגשות שלי, אני המחשבות שלי, אני המשפחה שלי אני הוא מכלול הדברים,  השמחה, הכאב, החברותי, הדואג לעצמו , הבטוח , והחסרת ביטחון , אין לי באמת הגדרה, רק מכלול של הגדרות.  ואני שייכת,  אני שייכת בעצם במהות שלי,  אני שייכת לכדור הארץ.