בכיתי מכאב, מייאוש, ממצוקה.

רציתי כתף לקבל תמיכה.

הרגשתי כ"כ לבד במערכה.

נכון, יש לי הרבה אחיות/חברות,

אך ממי אבקש עכשיו לצידי להיות?

גם שונאת לבקש עזרה,

או שיראו שאני ברע.

הייתי חייבת לנשום אוויר, לראות אור יום,

רק לא את מנורות הניאון.

יצאתי לפטיו, ליד הדלת הוא ישב וחיכה.

כאילו הרגיש מרחוק את המצוקה.

נשכבתי על השמיכה, ניסיתי לנשום ולהירגע.

הוא בא, נשכב לצידי, רצה גם מגע,

התפנק תחת ידי המלטפת...

ופתאום גם אני הרגשתי איך שלווה אותי עוטפת.

כי לתת זה לקבל!

ולקבל, על התחושה זה מֵקֵל