אומרים: חוזרים לשיגרה. אבל אני שואלת עצמי איזו שיגרה? מסתכלת סביב ורואה הרבה שינויים שקרו חלקם טובים וחלקם בהרס יסודם ואין לדעת אם יש אפשרות לשקמם.

  אנסה לסכם פה את תקופת הקורונה שלי, זו שעברתי במהלך החודשים האחרונים ואפילו מתקשה כעת לתפוס את הקצוות הראשונים שלה ולגלות ממתי החלה ולדעתי טרם הסתיימה לחלוטין.

במהלך התקופה הזו עברתי שני ארועים די משמעותיים ומטלטלים ללא קשר ישיר לקורונה אך בתוך התקופה הזו צבעו את הדברים בגוונים מיוחדים.

הארוע הראשון קרה די בתחילת תקופת הקורונה, במרץ, כשאיבדתי את ההכרה בלילה בהיותי לבד בבית ו״עפתי״ למרחק של מעל 2 מ׳ לתוך ידית דלת, וכך נחבלתי באופן שנפער חתך עמוק מאוד במצח ואל כיוון השערות. בעצם לא הייתי לגמרי לבד, היה אתי הכלב שלי, ברונו, שהיה מבולבל מאוד נוכח מה שקרה אבל לא יכול היה לעשות דבר... בקושי רב זחלתי לחדר השינה לטלפון והזעקתי עזרה ,והובהלתי לחדר מיון בשיב״א. יצאתי משם עם מספר רב של תפרים ולאחר שנעשו בדיקות נוספות והמלצות להישמר מקימה מהירה ממצב שכיבה לעמידה.

מיותר לציין איך נראיתי, חבולה וכואבת, נפוחה ושיטפי דם גדולים על הפנים  ובמרכז המצח שלי נפער לפתע חריץ שנתפר וברור היה לי שמעתה והלאה תתנוסס על המצח צלקת .

ניסיתי לנחם עצמי שהמצב יכול היה להיות קשה ונורא יותר, כי במקום הפציעה שלי בבית, ראיתי חור בקיר הגבס שקרה בגלל הברך שלי שנבלמה בו. חשבתי שמזל גדול שידית הדלת לא נכנסה לתוך העין, למשל... האף שלא נשבר.. אמנם היו כאבים ושטפי דם אבל אלו דברים שחולפים ואפילו לא הותירו סימן.

הצלקת במצח היא משהו שנותר. חשבתי בתחילה שמאוד יפריע לי ולהפתעתי הרבה השלמתי עם העניין בקלות ואולי עזרה תגובת החברות שלי שאמרו משפטים כמו: שטויות, זה סקסי! או- הצלקת הזו מזכירה את הצלקת של הארי פוטר...

ואני החלטתי שהצלקת הזו תהפוך לחלק ממני, לא אלך לחפש פתרון של רפואה פלסטית או לטשטש אותה באמצעות איפור.       

ובחיים כמו בחיים, דברים מתגלגלים וקורים .. שבוע בלבד אחרי המאורע הזה מתקשרת אלי חברה שעובדת כאחות מיילדת בבית חולים איכילוב ומספרת לי כמה קשה לה עם המסיכות של בית החולים ושואלת אם יש לי רעיון איך לתפור מסיכות מבד כותנה . היה זה יום ששי. ביקשתי ממנה שתתן לי קצת זמן למחשבה. זה היה תהליך מאוד מואץ. תוך כשעה כבר נולד רעיון המסיכה ולמעשה נולד פרוייקט תפירת המסיכות. פרסמתי בפייסבוק והייתה הענות רבה. בתי והחתן שלי נרתמו לעזור במשלוח ללקוחות למקומות שונים בארץ באמצעות בוקס איט, וגם ענו לתגובות וארזו.

הייחוד של המסיכות שלי הוא שהן דו צדדיות ועשויות מבדי כותנה מאוד מיוחדים ויפים ואיפשרתי לאנשים לבחור את השילובים האהובים עליהם. אני תופרת בגזרות במידות שונות למבוגרים ולילדים.  היתרון הגדול הוא שיש לי מלאי עצום של בדים כי אני תופרת דרך קבע כל מני  דברים לתינוקות ולבית מבדים שאני מחפשת במיוחד ואוספת לפרויקטים שלי.

העבודה הזו הייתה שמחה ומילאה את ידיי בעיסוק מבוקר עד ערב ובכלל לא ידעתי שעמום ובדידות בימים אלו. את בתי תרמתי גם לתצלומי הדוגמנות כי אני הייתי דוגמנית פחות מוצלחת עם הצלקת הטריה הגלויה במצח...

ואז הגיע הארוע הקשה מכל, כחודש אחרי, ערב פסח, בעודי מבשלת מטעמים לחג, בכדי לשלוח לילדיי ולאמי, כדי שכולנו נאכל אותם מאכלים ונרגיש קרובים למרות הריחוק בגלל הסגר, הכלב שלי בן 11 חודשים התמוטט והקיא . זה נראה לי משהו נאורולוגי ולא הקאה רגילה. לאחר זמן קצר התמוטט שנית. הבהלתי אותו למרות הסגר שהוכרז, לבית חולים וטרינרי חירום בהרצליה.

נוסעת לבד על כביש איילון זו סאגה קשה ולא נעימה ואפילו הזויה. מתברר בדיעבד שהצלתי את חייו. הרופאה שם איבחנה די מהר שהוא סובל ממחלת אדיסון, מחלה נדירה למדיי ובוודאי בגיל כל כך צעיר. אמנם זו מחלה שקיימת בגזע שלו, בירדד קולי, אך באף אחד מהכלבים הללו שיש בארץ אין את המחלה...

הייתי בבהלה נוראית ובמיוחד שהשארתי אותו שם לאישפוז של יומיים לאיזון, כי היה בסכנת חיים.

מחלת אדיסון היא מחלה כרונית וכל חייו יצטרך להיות מאוזן על ידי השלמת תרופות של שני סוגי סטרואידים שחסרים שלו בגלל תת פעילות בלוטת יתרת הכילייה.

ברונו, החמוד והיפה, הנערץ על ידי כל מי שפוגש בו הופך באחת לכלב מטופל, ותלוי בטיפול יום יומי ודורש איזון במצבי סטרס בתוספת סטרואידים.

בנוסף, הוא שותה הרבה ולכן היציאות אתו לטיולים התגברו ל6-8 פעמים ביום. מיותר לציין כמה הטיפול בו הפך למשהו מרכזי בחיי כעת.

      אומרים שכלב דומה לבעליו. אומרים שאין בוחרים סתם כך בכלב לחיים. הסיפור שלי עם ברונו עונה על הקריטריונים הללו. הייתי רוצה שיאמרו כמה אנו דומים באופי החביב, בצבע העיניים  הכחול ההורס, השיער הגולש עם הגוונים הטבעיים הנפלאים... אבל יש שיגידו שיש לנו מראה תואם ועל זה אחייך בוודאי. ההתאמה שאני מדברת עליה היא בבחירה הלא מודעת, זו שאנו עושים מבלי לדעת מראש אך מתגלית במהלך הזמן, ויודעים שיש משהו תואם.

ברונו עם מחלה כרונית שנפלה עלינו באחת, בדומה לטרשת הנפוצה שלי, ואני מבינה את הקטנצ’יק הזה וקשובה לו כמו שהייתי רוצה ויודעת שצריך להיות קשובים למישהו עם מחלה כרונית שלכאורה איננה גלויה לעין אבל החולה סובל ממנה הן רגשית והן גופנית.

אני מודה שההתמודדות לא קלה לי, אבל דווקא בתקופת הקורונה, היציאות עם ברונו מהבית, טיולים ארוכים ברחובות הריקים, היו הספורט הכי טוב שיכולתי לעשות.  גיליתי את הטבע שהחל ללבלב בעיר, ליקטתי חוביזה והכנתי ממנה מטעמים. קטפתי עשבי רוזמרין בגינה הציבורית הקטנה שברחוב שלי, כי זה התבלין שחסר לי באדניות שלי. ליקטתי פרחי היביסקוס מרהיבים באדום לוהט מהם לימדה אותי חברתי רחל להפיק צבע לצביעת בגדים. ועוד ועוד... וגם את האדניות שלי פינקתי בתשומת לב ועוד הוספתי להן כמה שתילים מחנות שעמדה להסגר בשכונה.

ההשראה מהטבע העירוני עברה גם לעבודות הריקמה שלי והתחלתי לרקום ציפית למראשות המיטה שלי שכולה בהשראת הפרחים והצמיחה שאני פוגשת בסביבה שלי.

וגם מענפים שמצאתי הוספתי להם ציפורים עשויות מנוצות שמצאתי תוך כדי סדר שערכתי במגירות החומרים שלי והרי קישוט לחדר המגורים שהכניס את הטבע פנימה.

הרבה זמן למחשבה היה בין הרבה מאוד עשיה.

הרגשתי שהמצח שלי שנפתח בפציעה כמו פתח לי את הראש. ראיתי בזה הזדמנות לראות את עצמי ואת הסובב אותי באופן שונה. לקבל עצמי באופן מחבק ורך, פחות שיפוטי. הנה כעת עלי לקחת את האחריות על הטיפול ברונו, יצור התלוי בי לחלוטין. אין בי כעס כשהוא מפספס ועושה פיפי בבית.. אני חושבת יותר טוב איך למנוע את זה בהתנהלות אחרת אתו. אני קשובה לו וגם לעצמי. מנהלת את היום תוך שימת דגש על מנוחה כשיש זמן בין טיולים אתו. גם אני המטופלת.. שלי עצמי!

למדתי לשים את עצמי במרכז מתוך התחשבות ולא מתוך דרישה מאחרים. כי לא הייתה ברירה.

למדתי שזה אפשרי. לבשל בכמויות קטנות. לאכול ארוחות קלות מספר פעמים ביום. לנוח מיד כשאני צריכה. לקנות רק מה שצריך.

עשיתי סדר בארונות וגיליתי המון דברים שיכולתי לוותר עליהם כי ממילא אני לא אלבש אותם עוד. ארזתי ומסרתי למי שקיבל בשמחה.

איווררתי. נשמתי. הכנסתי רוח חדשה.

וכעת אני לא חושבת שרוצה להיכנס לתקופת חיים מחודשת כמו שלפני הקורונה. למדתי שאפשר אחרת בחלק מהדברים. והקצב יהיה לפי מה שאקצוב...

אני ישנה טוב יותר כי סדר היום שלי מוקפד ומתוכנן. ואני זקוקה פחות למשככי כאבים. העיסוקים שלי מרגיעים ונעימים.

חסרות לי התלמידות, כי חלקן פוחדות לחזור עדיין. אבל בכל זאת הייתה לי הצלחה גדולה עם מישהי שגרה בקירבתי שביקשה עם תחילת תקופת הקורונה ללמד אותה לרקום כי ידעה שלא תוכל לשרוד את התקופה בבית ללא עיסוקים. וכמי שלא עסקה בזה מעולם וחששה מאוד מכישלון ותיסכול, הצליחה בפרויקט קטן ראשון ואחריו החלה פרויקט גדול ומרכב. היו רגעי משבר בתחילה אבל מצאתי בעבורה את הדרכים להתגבר.

כי אני מאמינה שלכל משבר וקושי יש פתרון.

ולסיכום התקופה הכנתי עבודת פיסול מרכבת מחומרים שונים, אותי וברונו וגם תא קורונה גדול. ״עלילות מיס קורונה״ קראתי לה. אם תסתכלו טוב תוכלו לראות כי על המצח של הדמות הדגשתי את הצלקת בתך מחוט זהב.

רק בהרהור מאוחר יותר הגעתי לכמה תובנות על העבודה הזו ובוודאי יש בזה על התקופה ועל החיים בכלל. לפי פילוסופיית הקיסוגי היפנית ניתן לשברים ולסדקים ערך אמנותי עם מילויים בחומר מוזהב, במקום להסתירם ולטשטש.  הצלקת מימי הקורונה לא מטרידה אותי כעת, ולא חוששת שהיא מכערת אותי, אני מרגישה שהראש נפתח לי תרתי משמע ליצירתיות רבה יותר בתקופה בה נאלצתי לשבת יותר סגורה בבית.

הדמיון הוא הצלה ליצירתיים ועל כנפיו נגיע לכל מקום..