התקופה הזאת איננה שגרה ואני קוראת לה "הזמן המוזר"!

זה נראה כאילו כולם חוזרים לשגרת קורונה, החנויות מתחילות להתמלא והרחובות שוב עמוסים אבל מדוכאי חיסון וגם מבוגרים נשארו קצת תלושים באויר וצריכים להחליט לבד איך נכון להם לנהוג במצב הקיים.

 בני וביתי חזרו השבוע לביה"ס, אם זה היה תלוי בי הם היו נשארים בבית אבל גם להם יש רצונות ואני אישה שמאמינה בחופש בחירה גם כשהוא יכול לבוא על חשבוני. 

המורות לא חייבות לחבוש מסיכות אבל התלמידים כן והיחס כלפי הילדים שונה מאד מבית ספר אחד למישנהו, הלוואי שכל המורות היו כמו המורה של הגדול שלי - אישה מופלאה.

אני נמנעת מלהכנס לחנויות ואם אני חייבת אז למקסימום של 10 דקות, חלק מהאנשים חובשים מסכות מתחת לאף, אני שונאת לפחד ועוד יותר שונאת לחבוש את המסיכה שחונקת אותי ולכן מעדיפה שלא להמתין בתורים ובורחת החוצה, מה שאי אפשר להזמין ברשת אני לא חייבת שיהיה לי.

בקופות החולים עדיין נדמה שאנחנו בעיצומה של המגיפה, התבטלו ההטבות שפעם יכולתי לבקש ועל אף המצב אני ממתינה בתור כמו כולם גם אם איחרו את תורי ומסתכנת בלאסוף לחייקי סתם זיהום רנדומלי.

הזמן הזה הביא אותי למסקנה שאף אחד לא באמת שומר על החולים והחלשים ובעצם מזל שיש לי בעל אוהב שמבין את רוב המצב וילדים שנלחמים שיבינו אותם.

 אני פוגשת אנשים אהובים לאט ובמשורה, התגעגעתי מאד מאד להורים שלי והם הראשונים שפגשתי ואח"כ את חמותי, את החברות עוד לא אבל אני מאמינה שבשבועות הקרובים. 

מוזר לפחד ממשהו שכאילו פתאום נעלם אבל כל העולם חיי לפיו, האנשים העובדים שעדיין בחל"ת, צוותי הרפואה שעליהם רואים בבירור את הפחד וגם האנשים הקרובים אלי שעדיין לא מוצאים את מקומם בשיגרה החדשה."הזמן המוזר" ככה זה מרגיש לי ואני מחכה שיעבור כבר.