תברחי כל עוד את יכולה, תברחי ככה כמו שאת, הכי מהר והכי רחוק שאת יכולה, תברחי, לפני שהוא ימות. לפני שישימו עלייך תג לכל החיים ותסתובבי בעולם עם חור בלב שלא יתמלא לעולם. תברחי. עכשיו!

אל תברחי, תתמודדי. החיים מזמנים לך התמודדויות, תעמדי מולם בגבורה, תעשי את מה שאת יודעת לעשות. תני את מה שאת יודעת לתת, תלמדי, תשברי, תתמוטטי, תקומי, תהיי, תתגברי. הרי זה מה שהוא מלמד אותך כל הזמן, על זה אתם מדברים, על התמודדויות, על למידה וגדילה, על להפסיק לברוח. תראי עם מה הוא מתמודד... תתמודדי, תסתכלי לפחדים שלך בעיניים, תרגישי את כל קשת הרגשות, תני לעצמך להרגיש.

שלושה חודשים לא נפגשנו. מאז אותו לילה ב- 17 בפברואר 2020 כשהוא נסע לשדה התעופה כדי להגיע לטיפול ייחודי בקצה השני של העולם. הבטחנו שנפגש תוך שלושה שבועות, תכננו שאגיע עם הילדים ונבלה שם יחד ואז נחזור כולנו הביתה. אני זוכרת איך התקשרתי אליו דקה אחרי שהוא ירד למטה ונכנס למכונית "חכה!!" אמרתי לו וירדתי בריצה באמצע הלילה, לחיבוק אחרון, הרגשתי שאני צריכה להרגיש אותו עוד קצת לפני שהוא טס למסע חייו, לנשום אותו קרוב, עוד רגע אחד.

לא תארנו לעצמנו שהפרידה הזו תהיה כל כך ארוכה, שיגיע נגיף מסתורי לעולם וישבש לנו את כל התכניות, לא חשבנו שהכל ישתנה. עד הרגע האחרון עוד חשבתי שנטוס אליו, נאחזתי בחלום, בתכנית שהתפוגגה מול עיני, בהזדמנות אולי החד פעמית הזו עד ש... ביטלו לנו את הטיסות. נשבר לי הלב.

המסע שלו חזרה הביתה בתקופה הפסיכית הזו היה מסע מטלטל, עד היום הוא עוד לא לגמרי התאושש מהדרך שהוא עשה חזרה לארץ. הוא חזר לבידוד ומאז הוא מבודד את עצמו. "הגוף שלי לא יוכל להתמודד עם עוד מחלה במקביל" הוא אמר "אני חייב לשמור על עצמי ולטפל בעצמי לבד".

ובזמן הזה הייתי בבית, לבד עם שני ילדים קטנים, מבודדים מהעולם, שומרים על עצמנו, מתמודדים עם כל מה שהתקופה הזו הביאה איתה. הכל היה נראה אחרת אם הוא היה בריא, הכל היה הרבה יותר קל אם היינו עוברים את זה יחד.. אם ואם ואם... אין לזה משמעות, אני יודעת להגיד שהחלק הכי קשה בזמן הזה שהיינו בבית, זה להיות רחוק ממנו, זה לחשוב עליו, זה לדאוג לו, זה להרגיש כל יום ובכל שיחה איך זה משתלט עלי, איך אני לפעמים מאבדת את זה. הלכתי לישון איתו, קמתי איתו, התעוררתי באמצע הלילה איתו, הוא היה נוכח בכל דבר שעשיתי במהלך היום. עשינו שיחות וידאו כל יום, מהיום שהוא טס, כל יום ולפעמים הרגשתי שהשיחות האלו מכבידות עלי, מחלישות אותי אבל ידעתי שאני הקשר הכי משמעותי עבורו בתקופה הזו, שהוא התרחק מכולם ואני היחידה שהוא מקבל ממנה כוח, היחידה שמעדכנת את כל המשפחה שלו על מה שקורה איתו. אני חייבת להיות שם, אני רוצה להיות שם אבל זה קשה לי בטירוף! במיוחד כשאני מתמודדת באותו הזמן עם עוד כמה דברים ממש גדולים.

אני ללא ספק נמצאת באחת התקופות המאתגרות בחיי! החיים מזמנים לי אתגרים גדולים ולא פשוטים, הכל ביחד, במקביל, בלי אפשרות לנשום או לבחור עם מה להתמודד עכשיו, הכל נופל עלי ויש ימים שאני לא יודעת לאיזה כיוון להסתכל. הילדים שלי מאלצים אותי לחיות את החיים במלואם, בלי לעצור, בלי להפסיק, בלי לתת לעצמי זמן להעלם קצת, לנשום. אולי זה לטובה.

שלושה חודשים לבד. בלי אף אחד שיראה אותי, בלי אף אחד שיחבק אותי, בלי אף אחד שיגיד לי שהוא אוהב אותי. שומדבר לא יחזור להיות כמו שהיה, לעולם. זה משהו שאני מנסה להשלים איתו. פשוט יש רגעים בהם בא לי שהוא רק יחבק אותי כדי שארגיש בטוחה, כדי שארגיש חזקה, כדי שארגיש אהובה.

נזכרתי שבתחילת המסע הזה, דיברתי עם הפסיכולוג והוא אמר לי שבדרך כלל אם לפני התמודדות כזו היתה זוגיות חזקה שעומדת מול סערות, אז זוגות מתחזקים יותר יחד אבל אם הזוגיות לפני כן היתה קצת מעורערת ועם מהמורות משמעותיות לאורך זמן, יש סיכוי שהזוגות האלו לא ישרדו יחד את המסע וייפרדו. ואני חשבתי על הזוגיות שלנו, שמצד אחד היא הכי חזקה בעולם, החיבור שלנו נשמתי והאהבה גדולה וחזקה והיתה שם תמיד, אבל מצד שני היו חילוקי דיעות ותפיסת עולם שונה ואפילו פרידות היו, אז מה זה אומר?

ושוב הקול הזה בראש: תברחי!