היום הבנתי למה בחרתי בתמורה כשם האלטרנטיבי שלי... מיום שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אחרת ואתמול כשראיתי את הסרט הנהדר "יצירה בלי מחבר" על הצייר גרהרד ריכטר המחפש אחרי מה שהוא לא יודע מה הוא מחפש, נזרק אור גם על חיי ועל דרכי הארוכה בחיפוש השינוי המיוחל. אמנם הגדרתי אותו כחיפוש אחרי הבראה מחולי אבל זה לא היה זה, וכבר מזה זמן הסטתי את החיפוש לעבר מערכות תקשורת חדשות שאולי יגלו לי מה אני מחפשת...

אפילו הקמתי בפייסבוק קבוצה אותה כיניתי "מובילי ההתחדשות" לקבץ רעיונות  חדשים לשינוי.

השבוע כשברכיי התחילו לכאוב נורא ואחרי שהאורטופד הסביר לי כי כל הסחוס נשחק (הסבר מדעי שאמור היה לתת לי תשובה, אך לא...), נזכרתי גם בהצעה להתייחס לחולי כמנסה להעביר לנו מידע חיוני שאנחנו משום מה מתעלמים ממנו (השמנה - מה חסר לי?, מחלת לב - אהבה?, דמנציה - מה אני רוצה לשכוח?) והרהרתי בברכיים גם כמוליכות את כיוון התנועה (הגיע הזמן לשינוי) וגם כמייצגות את מצב ההתעלמות מפחד - פיק ברכיים (ממה אני מפחדת? ושניתב כל כך את כל חיי).

פחד הוא מוטיב שליווה אותי מילדותי, אפילו מכלבים נחמדים פחדתי, והראשונה שלימדה אותי על התמודדות עם פחד היתה בנץ - כלבת רחוב שכפי הנראה "תיקשרה" איתי (בלי מודעותי) והחליטה לאמץ אותי בלי להפחיד/לאיים/לנבוח. ימים היתה יושבת בשקט ליד דלתי עד שפתאום לא רק שלא פחדתי ממנה אלא אף התחלתי לחבב אותה והפכה כך לבת בית שנים איתנו.

הסרט "יצירה בלי מחבר" שכל כך טלטל אותי, מראה את הפילוסופיה החכמה של לא להסיר מבט (גם כשהמראה קשה מנשוא) ואיך ההתעקשות על איך לא מסירים מבט מובילה בסוף לאמת הנכונה שלנו ואת כוכב הסרט הובילה לדעת מה ואיך הוא רוצה לצייר.

במסגרת חיפושי אחרי התקשורת הרב מערכתית/רבודה, לא יכולתי שלא להבין שהסרט אכן נועד להזכיר לי שאפשר להסתכל לפחד בעינים, גם אם הוא לא נעים, וכל מה שנותר הוא להבין/לחשוף מה הפחד המקורי שלי שניתב כל כך את דרכיי.

לשם כך נעזרתי באינספור (תכף אמנה כמה מהם) תומכי שינוי, עד שפתאום הסכמתי לראות את פחד ילדותי ואת אינספור הטקטיקות שפיתחתי כדי לא להרגיש אותו. לא אלאה אתכם בקורות חיי אבל בכל זאת אספר - הייתי ילדה נורא גבוהה (היום כבר לא אבל אז הייתי הכי גבוהה בכיתה) וזה כל כך אימלל אותי שרציתי ל"התכווץ", תמיד הרכנתי ראש כיווצתי כתפיים וניסיתי ל"העלם" ולתפוס פחות נפח בחלל... וזה המסר שניסו ברכיי להעביר לי - אנחנו נכאב עד שתסכימי לפרוש ידיים ולהנות משפע האויר!!! מספיק עם בריחה מהפחד הנורא של ילדה בת 6 שלא רוצה להיות גבוהה, נכון לא כייף להיות הכי גבוהה בכתה אבל אפשר להכיל ופתאום השינוי שכל חיי חיפשתי הגיע... איזה שמחה (מתאים גם לשיר או לראות סרט נהדר על אהבה "בקצה גן עדן").

לא קשה להבין איך השינוי שקרה הביא גם לירידה דרמטית בכאבי הברכיים (אומרות: הדרך נכונה...) שכן ההשלכה של חוסר מוכנותי להיות גבוהה כילדה היתרגמה בבגרותי במצב תמידי של חוסר קבלה את עצמי ואינספור רגשות אשמה מלווים... אבל רציתי לשתף אותכם בתובנה נוספת. למה שנים שאני מחפשת אחרי השינוי ולא הגעתי להסבר המתבקש מאליו? כאן אסביר ששינוי שמחפשים שנים בהכרח יהיה משולב באינספור מערכות החיים ולכן לפיצוחו נדרשת התערבות של המון מערכות בו זמנית לגרום לטלטלה. אפרט כאן חלק מהן אבל ביחד הכח לשינוי מתעצם:

גישות טיפוליות גוף נפש ביניהן רפלקסולוגיה, שיאצו, אקופונקטורה ושיטת אבי גרינברג.

המון מוסיקה כל היום ומהרבה כיוונים (ים תיכונית, אופרה, ג'אז או קלאסית)

מדיטציות, לבד וביחד וממקורות שונים, מכירים את סא טא נא מא הא

תנועה, תגוונו ושלא תשעמם אתכם, אני אוהבת טאי צ'י ולאחרונה גם רקודי בטן.

ומה בבית מחכה לשינוי? כמו שמציעה גישת הפנג-שווי הבית שלנו הוא ראי אישיותנו. שנו בבית והשינוי יקרה...

ואת כל הדברים שעושים לנו טוב אתם יכולים להשלים לבד... כשעסוקים בלהנעים, השינוי יגיע יותר בקלות.

 את צילום המון המפתחות לשינוי, צילם Chayim Chatzav, תודה