הבדידות היא בלתי נפרדת, מהאופי שלי, מהתדמית, מהיצירה וההשראה שלי... חלק ממני.

היא נמצאת גם כשלא באלי, כמו הודעות ספאם לקראת בחירות, שולחים הסר ועוד שלוש אחרות קופצות... זוועה. 

אני מתקשה מאד לחשוב על קריירה, או על כל דבר בעתיד הרחוק, אני לא מסוגלת לחשוב עליו כי על העתיד הקרוב שלי, השבוע או מחר, אני בקושי מסוגלת לדמיין איך אצלח אותו, איך לשרוד אותו, איך למנוע ממני להתפורר שוב ושוב. הבדידות היא האויב הכי ותיק וגדול שלי, יותר מדי זמן שהוא עמי, ממש כמו חבר הכי טוב רק שלא. התרגלתי לחיות בצילו והוא בצילי, כל יום מישהו מאיתנו משתלט על השני.

זה קורע אותי שאני חיה עם זה כבר שנים על גבי שנים וזה פשוט לא עובר. זוכרת את עצמי בגן חובה, בזכרונות הישנים ביותר מרגישה שונה וזרה, מבודדת מכולם. אני יודעת בכל ליבי שזה ישרור בי לנצח וזה פשוט מרסק. רוב האנשים שאני מכירה מתקשים לעכל עולם כמו שלנו, מורכב ללא גבולות. הם מגבילים את עצמם בעולם הזה, מכניסים את עצמם לתוך מסגרת, אבל יש אנשים כמוני שהמח שלהם לא כבה ונגזר עלינו לחוות את העולם בעוצמה ולחיות בתחושת חרדה אינסופית.

בעיניי כולנו בודדים, כל אחד בעולם הזה בודד בדרכו שלו, 

כולנו בודדים יחד

פרדוקס נצחי.