דיברתי בפרק הראשון על הדיכאון עצמו ובפרק השני על התועלת שהפקתי ומפיקה ממנו. היום אדבר על התמיכה שאני מקבלת. 

תמיכה זה סובייקטיבי כל כך ומעבר לכך זה לא מובן מאליו בשיט. אני תמיד חושבת על איזו בת מזל אני שזכיתי למשפחה אוהבת ולחברים (חברים זה שנוי במחלוקת אצלי) ולטיפול מקצועי. 

הבנתי שכל עוד שומרים עמוק בבטן את הרגשות והתחושות אז ככול הנראה אף אחד לא יצליח להוציא את זה ממך ואפילו להבין שמשהו לא בסדר. למדתי שלכל חבר ובכלל לכל דמות בחיי קיימת משבצת- אחד לשיחות עמוקות, ההיא לשיחת מסדרון, ההוא לבילויים וההיא לריכולים... 

צריך לדעת עם מי מדברים על הדברים הכואבים והרגישים, וברגע שמצאת את האדם הזה שמסוגל ובעיקר רוצה להכיל עשית חצי מהדרך, כל שנשאר הוא להיות פתוח וכן אחרת לא קיימת הדדיות. 

מודה על כל הטוב שקיבלתי כי שום דבר לא מובן מאליו בחיים האלו.